סימן ל"ד - הלכות ברכות על מאכלים מחמשת מיני דגן

[א] מאפה שהוא מחמשת מיני דגן אלא שהיא פת הבאה בְּכִסְנִין, אם אוכל ממנו פחות משיעור קביעוּת־סעוֹדה, אינו צריך נטילת־ידים, ואין מברכין עליו המוציא וברכת־המזון. אלא בורא מיני מזונות בתחילה, ולאחריו על המחיה. אבל אם אוכל ממנו שיעור קביעות־סעודה, אזי דינו כלחם גמור, דהיינו שצריך ליטול ידים בברכה, ולברך עליו המוציא ולאחריו ברכת־המזון{א}: 

[ב] מהי פת הבאה בכסנין. יש אומרים שהיא פת שנעשית כמין כיסים, דהיינו שהבצק הוא רגיל אלא שממלאים בתוכו דבש או סוכר ואגוזים ושקדים ותְבָלין וכיו"ב. ויש אומרים שהיא נעשית מבצק שנילוש בשֶׁמֶן או בשׁוֹמֶן או בדבש או בחלב או בביצים או תבלין או בשאר מֵי־פירות, אפילו עירבו בה גם מים. ויש מפרשים שהיא כְּעָכִים יבשים שכוססין אותן{ב}. ואין כאן מחלוקת בדין, רק מהו פירוש פת הבב"כ. שלמעשה, כולם מודים שבכל אחד מהאופנים הנז"ל, אינו נחשב לחם אלא מברכים עליו בורא מיני מזונות ועל המחיה מֵאחר שאין העולם רגילים לקבוע סעודתם עליהם{ג}: 

[ג] המצות הרגילות בזמנינו שהן יבשות וקשות, ברכתן המוציא. ולא רק בפסח, אלא גם בכל ימות השנה. ואפילו בלא קביעות־סעודה, ואפילו לא יאכל מהם אלא כל שהוא, שדינם כדין לחם גמור. כי אעפ"י שכוססין אותן (כפירוש שלישי בפת הבאה בכסנין דלעיל סעיף ב') מכל מקום דרך העולם לאכלם לשם שביעה וסעודה ממש. והוא הדין לחלות מתוקות מעט שעושים בזמנינו לכבוד שבתות וימים טובים, או לסעודות מצוה, דאעפ"י שנילושו עם סוכר וכיו"ב (שהיא פת הבאה בכסנין לפירוש שני דלעיל) מכל מקום דרך העולם בזמנינו לאכלם בתורת לחם, ולכן ברכתן המוציא{ד}: 

[ד] שיעור קביעות־סעודה, אין משערים לפי אותו אדם, אלא ברוב בני אדם{ה}. ועל פי זה יש אומרים שצריך ליזהר שלא לאכול אלא או פחות משלוש ביצים (שהם כ־173 גרם) שעד אז ברור שאין צריך לברך המוציא אלא בורא מיני מזונות ועל המחיה. או מארבע ביצים (שהם 230 גרם) ומעלה, שאז ברור שברכתן המוציא וברכת־המזון, אפילו אינו שבע. והשיעור לדעתם הוא רק בפת הבאה בכסנין עצמה, בלי לצרף שאר דברים שאוכל עמה. דהיינו שאם אינו אוכל שיעור ג' ביצים, אעפ"י שאוכל עמה דבר אחר ושבע, אין מברכים אלא מזונות ועל המחיה. (וכ"ה מנהג הספרדים). אבל לדידן, העיקר להלכה כפי דעת הסוברים שהשיעור הוא כפי מה שרגילים רוב בני אדם לאכול בסעודת צהרים או בסעודת ערב לִשְׂבּוֹעַ, שרק אם הוא כשיעור גדול זה, ואף־על־פי שהוא עצמו אינו שבע, אז דינו כמו לחם. ואם אוכל פת זה עם לִפּוּת, משערין גם כן אם אחרים היו אוכלין אותו בליפוּת היו שבעים. ואם אוכל בלא ליפוּת שיעור קטן והוא שבע, ואחרים אם היו אוכלין כך לא היו שבעים, אלא שאם היו אוכלין אותו עם ליפוּת היו שבעים, הוי ליה גם כן דין לחם. ואם אכל פחות מזה, או שהוא מסופק, לא יברך אלא במ"מ ועל המחיה. וזקנים או נערים שאכילתם מועטת בטבעם, השיעור כפי קביעות־סעודה דידהו. וירא שמים יצא מן הספק ולא יאכל מפת הבב"כ אלא או פחות משיעור ג' ביצים, או כשיעור סעודה קבועה כנזכר{ו}: 

[ה] נראה לי שכל זה משהגיע זמן סעודת הצהרים ואילך, עד סוף הלילה, בין אכל סעודת צהרים וערב, בין לא אכל ואפילו בין הסעודות. אבל אכילה ראשונה שביום, גם בפחות מהשיעור דלעיל צריך לברך המוציא וברהמ"ז, שמודדין בזה כפי כמות מועטת שרגילים בה לפת שחרית{ז}: 

[ו] אם מתחילה היה בדעתו לאכול רק מעט, ובירך בורא מיני מזונות, ואחר־כך נמלך לאכול שיעור קביעות־סעודה, אם בזה שהוא רוצה לאכול עוד, אין בו שיעור קביעות־סעודה אלא בצירוף מה שאכל קודם, אוכל כך ומברך אחר־כך ברכת המזון. אבל אם בזה שהוא רוצה לאכול עוד, יש בו שיעור קביעות־סעודה, צריך ליטול ידיו בברכה, וכן לברך ברכת המוציא על מה שהוא רוצה לאכול. אבל ברכת על המחיה אינו צריך לברך על מה שאכל, לפי שיצטרף עם מה שיאכל ויפטר בברכת־המזון{ח}: 

[ז] מעשה קדירה, כגון עיסה שנילושה אפילו במים לבד ובישלה, או קמח ששופכין לתוך מים רותחים הנקרא "עֲצִיט", מברכין עליה בורא מיני מזונות ולאחריה על המחיה, אפילו קבע סעודתו עליה, שאין זה לחם{ט}. וכן גריסים מחמשת מיני דגן שבישלם (והם הנקראים "הֲרִיס"), מברכין עליהם גם כן בורא מיני מזונות ולאחריהן על המחיה, אפילו בקביעות סעודה{י}: 

[ח] עיסה שנילושה במים ובלילתה עבה או רכה, אם אפאה בתנור או אפילו במחבת או בקדירה או באִלְפָס בלא משקה, דינה כמו לחם גמור. [ומה ששגור בפי העולם, שכל דבר שלא ראה פני האש אין מברכין עליו המוציא, אין לסמוך על זה]. ואפילו משח את המחבת וכיו"ב במעט שמן שלא תישרף העיסה, זה לא נחשב משקה. אבל אם טגנה בשמן וכיו"ב לאו לחם הוא, ואפי' קובע סעודתו עליו, אינו מברך עליו אלא במ"מ{יא}: 

[ט] מכל האמור לעיל יש ללמוד שכל מיני עוגות ועוגיות כגון עוגת שמרים, עוגת דבש, עוגת שקדים וכו' וכן בסקויטים, בוריקס, בייגלה, דובשניות, וַפְלים, כעכים ומצִּיוֹת (קְרֶקֶר) ברכתן במ"מ, ואם קבע סעודתו עליהן ברכתן המוציא. אבל סופגניות (שעושים בימי חנוכה) גּחְנוּן מְלַוַּח זְלַאבְּיא ברכתן במ"מ אפי' קבע סעודתו עליהן, לפי שהן מטוגנין בהרבה שמן. (אך מצוי "מלווח" ללא הרבה שמן, וברכתו המוציא אם קבע עליו). וכן דין מקרונים ואטריות לפי שהן מבושלים, ודינם כמעשה קדירה{יב}: 

[י] כֻּבַּאנהּ, ברכתה במ"מ אפילו קבע סעודתו עליה. שאעפ"י שאין בה משקה, מכל מקום הרי היא מתבשלת בכלי סגור דוקא עם ההבל שבתוכה, וזיעת משקה הרי היא כמשקה. וכן המנהג{יג}. (ואם נעשתה בכלי פתוח, ברכתה המוציא אם קבע עליה): 

[יא] לְחוּח, ברכתו במ"מ. ואם קבע עליו סעודתו, ברכתו המוציא. דהיינו אם אכל שיעור שבני אדם אוכלים ושבעים ממנו, בצירוף מה שאוכל עמו כגון מרק או בשר אם מלפת בו [ולא כשאוכל הבשר לבסוף כנהוג אצלינו דרך כלל] וכדלעיל סעיף ד'. וזהו דוקא בלחוח הרגיל בדרך כלל, שהוא עבה באמצעיתו כשמונה או עשרה מילימטר. אך יש שעושין אותו דק כשנים שלושה מילימטר, ודינוֹ לברך עליו בורא מיני מזונות אפילו בקביעות סעודה{יד}: 

[יב] לביבות שעושים ממצה כתושה או מלחם מפורר, שמערבים אותן בשמן או בשומן וביצים וכיו"ב, ומגבלין ומבשלין או מטגנין אותן, מברכין עליהם בורא מיני־מזונות ולאחריהם על המחיה אפילו בקביעות סעודה{טו}: 

[יג] דייסא מבושלת הנעשית מסולת של חמשת מיני דגן, אם היא עבה דהיינו שצריך למעכה קצת בפה, ברכתה במ"מ ועל המחיה [ואפילו בקביעות סעודה]. ואם היא רכה, דהיינו שמחליקה בפה כמו מים, נידונת כמשקה וברכתה שהכל ובורא נפשות{טז}: 

[יד] פרוסות לחם גמור שבישלן על האש בתוך מרק (שקורין "פְתּוּתּ") וכיו"ב, או טיגנן בשמן או בחמאה או במרגרינה, אפילו עבר מהן תואר הלחם, כגון שֶטָּחָן בביצים, אם יש בפרוסות כזית, כל דין לחם עליו. ואפילו אם רק אחת מהן כזית, מברך עליה המוציא ופוטר את שאר הפרוסות הקטנות. ואם אין בשום פרוסה כזית, אף־על־פי שעל־ידי הבישול נָפְחוּ ועי"ז יש בכל פרוסה כזית, או שנדבקו על־ידי הבישול ונעשו גוש גדול, ואפילו יש עליהם תואר לחם, מכל מקום אין לו דין לחם ומברכין עליו רק בורא מיני־מזונות ולאחריו על המחיה, ואפילו קבע סעודתו עליו. ואם לא בישלן, אלא שעירה עליהם מרק רותח, יש ספק בברכה, האם עירוי חשוב כבישול בכלי ראשון שעל האש, או לא. לפיכך אין לאכול זאת אלא בתוך הסעודה. ואם לא בישלן אלא שראן במרק וכדומה שבתוך צלחת שהיא כלי שני, ואין בפרוסות כזית, בזה תלוי אם יש בהן תואר לחם או לא. שאם יש להם תואר לחם, יש להם דין לחם גמור. ואם אין להם תואר לחם, אין להם דין לחם, ואפילו קבע סעודתו עליהן, מברך רק בורא מיני־מזונות ולאחריהן על המחיה{יז}: 

[טו] יש אומרים שאם נשתנה מראה המשקין מחמת הפרוסות, נאבד מהם תואר לחם. וכן אם נִשרו ביין אדום{יח}: 

[טז] לחם חי, שהוא עשוי ממורסן וסובין ומעורב עם קמח, ברכתו המוציא{יט}: 

[יז] דברים ממיני דגן שבישלם עם שאר מינים, ונתמעכו ונתערבו יחד, כגון מאכל שמערבין קמח וביצים וגבינה ומטגנים או מבשלים אותו, אף־על־פי שהקמח הוא המועט, מכל מקום כיון שהוא מחמשת מיני דגן, הוא חשוב, ומברכין עליו בורא מיני־מזונות ואחריו על המחיה. ואמנם דוקא כשנותנים את הקמח בשביל שיתן טעם. אבל אם לוקחין רק מעט קמח לדבק בעלמא, אז בטל הקמח ואין מברכין רק על העיקר. וכן רוטב שמבשלין ומתקנין אותו עם קצת קמח קלוי ומטוגן בחמאה, אין מברכין על הרוטב כי אם שהכל{כ}. אבל אם הוא בורר את הפירורים המטוגנין ואוכלם בפני עצמם, צריך לברך עליהם בורא מיני מזונות, ואם אוכל מהם כזית צריך לברך אחריהם על המחיה{כא}: