סימן ל"ב - הלכות מים אחרונים וברכת־המזון

[א] צריך ליזהר מאד ליטול הידים קודם ברכת־המזון{א}, הן אנשים והן נשים{ב}, כמו שאמרו חז"ל{ג} מים אחרונים חובה{ד}. ואין צורך ליטול אלא עד פרק שני מן האצבעות{ה}, לפי שאין לכלוך המאכל מגיע למעלה משם. וא"צ אלא שפיכה אחת. וגם א"צ שיעור (ואדרבה יזהר שיהיו מעט ולא ירבה בהם כי הם חלק סטרא אָחֳרָא{ו}). וגם א"צ להיות מתוך כלי{ז}. וישפיל ראשי אצבעותיו קודם שמנגבן כדי שתרד הזוהמא{ח}. ומנהגינו שמביאים לזה שיברך ברכת־המזון ליטול ידיו בראשונה לעולם, ואפילו אם המסובים אלף איש{ט}: 

[ב] אין נוטלין על־גבי קרקע במקום שבני אדם הולכים, מפני שרוח רעה שורה על מים אלו, אלא לתוך כלי. וכן מותר ליטול תחת השולחן, כי אעפ"י שלפעמים מסלקים את השולחן, יתייבשו המים בנתיים{י}. ומנגב ידיו, ואחר־כך מברך ברכת־המזון. ולא יפסיק בשיחה אפי' מועטת ואפילו בדברי־תורה בין הנטילה לברכת־המזון, זולת לצורך הברכה{יא}: 

[ג] אין להסיר הלחם מעל השולחן עד לאחר ברכת־המזון, ולכל הפחות ישאר כזית{יב}, להראות כי יש שפע מאת ה' יתברך לאכול ולהותיר, וכמו שאמר אלישע למשרתו{יג} כי כה אמר י"י אָכול והותֵר. ועוד משום שהברכה אינה שורה על דבר ריק, אלא כשיש שם איזה דבר, כמו שאמר אלישע לאשת עובדיה{יד} מה יֶּש־לך בבית{טו}. אבל לא יביא ככר שלם ויניחנו על השולחן, אלא אם כן נשאר משעת האכילה. וי"א שאם לא נשארו פרוסות על השולחן, מותר להביא אפילו ככר שלם{טז}. ונוהגין לכסות הלחם במפה נאה{יז}. וחוץ מהלחם (ויש נוהגים להשאיר גם המלח{יח}), אין משיירין דבר על השולחן, כי מסלקים כל שיירי המאכלים וכל שכן העצמות והקליפין, לכבוד הברכה{יט}: 

[ד] יש להסיר גם את הסכינים מעל השולחן קודם ברכת־המזון, כי השולחן דומה למזבח, ובמזבח נאמר{כ} לא תניף עליהם ברזל, לפי שהברזל מקצר ימיו של אדם, והמזבח מאריך ימי האדם, ואינו בַּדִּין שֶׁיּוּנָף המקצר על המאריך. וגם השולחן מאריך ימיו של אדם ומכפר עוונותיו, בהכנסת אורחים, שגדול כוחה של לגימה שמשרה שכינה. ויש סוברים שלא לכסותן בשבת ויום טוב, כי בחול מכסין אותן מפני שהן כוחו של עשו, ובשבת ויום טוב אין שטן ואין פגע רע{כא}: 

[ה] אפילו לא אכל רק כזית פת, צריך לברך ברכת־המזון{כב}. וגם נשים חייבות בברכת המזון{כג}. ואם שומעת הברכה מאחר, יש אומרים שיצאה ידי חובתה אעפ"י שאינה מבינה לשון־הקדש, וכן המנהג. ומכל־מקום טוב שתחזור אחריו בלחש מלה במלה{כד}. ועיין לקמן סעיף י"ג: 

[ו] לא יברך מֵעוֹמֵד, ולא מהלך, אלא מִיּוֹשֵׁב. ואפילו היה הולך בתוך ביתו כשאכל, או שהיה עומד או מיסב, צריך הוא לישב בזמן ברכת־המזון כדי לכוון דעתו ביותר. וגם לא יהא מיסב, שהוא דרך גאוה, אלא ישב באימה. אבל אם היה מהלך בדרך ואוכל א"צ לישב לפי שאין דעתו מיושבת עליו{כה}. וראוי לירא־שמים ללבוש אז מלבוש העליון, וגם יניח הכובָע בראשו כדי שיהא מורא שמים עליו, ויעורר הכוונה{כו}. ואין להתעסק בשום דבר בשעה שהוא מברך, אפילו לפנות דברים מהשולחן, או להחזיק תינוק על ברכיו אז{כז}: 

[ז] אחר שחתם בברכה שלישית בונה ברחמיו את ירושלם, עונה אמן על ברכת עצמו (כדלעיל סימן ו' סעיף י"ד). ויאמרנו בלחש, בין כשמברך לעצמו, בין כשיש זימון ומברך להוציא אחרים ידי חובתן{כח}: 

[ח] נוהגים שהשומעים עונים אמן לאחר כל אחד מן "הרחמן" שבברכת־המזון. משום דְּאִיתַּא בַּמִּדרש, כששומע אחד מתפלל דבר, או מברך לישראל, אפילו בלא הזכרת השם, חייב לענות אמן{כט}. ונוהגים להוסיף בהרחמן כל אחד ואחד כרצונו וכמשאלותיו{ל}. וצריך ליתן לב לענות אמן גם אחרי הרחמן יזכינו לימות המשיח וכו' שהוא העיקר וקודם לשאר צרכינו{לא}, ולכן יעשה המברך ניגון סיום כשמגיע ל"ולחיי העולם־הבא"{לב}: 

[ט] המנהג לומר בחול מַגְדִּיל ישועות מלכו וגו', ובשבת ויום טוב וחול־המועד וראש־חדש וחנוכה ופורים מִגְדּוֹל{לג}. ויש נוהגים בחנוכה ופורים לומר מַגְדִּיל כבחול{לד}. ובסוף ברכת־המזון, כשמגיע ל"כי לעולם חסדו", רבים נוהגים שמוסיף ברוך האל המושיע{לה}: 

[י] עבר ושהה מלברך ברכת־המזון עד שיעור עיכול, דהיינו שמתחיל להיות רעב, אין לו עוד תקנה לברך. ויש אומרים דשיעור עיכול הוא שעה וחומש (דהיינו 72 דקות). ולכן בסעודות גדולות יש ליזהר שלא להתעכב בשירה ובדברי־תורה בין האכילה לברכת־המזון יותר מזמן זה. אעפ"י שעוסקים בִּנְתַּיִים בשתייה ופרפראות{לו}: 

[יא] עבר ויצא ממקומו קודם שבירך ברכת־המזון, אם יש לו במקום שהוא שם, קצת פת, יאכל שם. ואין צריך לברך עליו ברכת המוציא, ויברך אחר־כך ברכת־המזון שם. ואם אין לו שם פת כלל, צריך לחזור למקומו לברך. ואם הוא רחוק כל־כך שיש לחוש שעד שיחזור למקומו, ישהה שיעור עיכול, יברך במקום שהוא שם. ולדעת רבינו הרמב"ם, אם היתה יציאתו בשוגג, יכול לברך במקום שנזכר{לז}: 

[יב] בשבת שחל בו ראש־חדש או יום טוב או חול־המועד, אומרים תחילה רצה ואחר־כך יעלה ויבוא, מפני שהשבת תדיר ומקודש יותר מהם{לח}: 

[יג] מי ששכח ונסתפק לו אם בירך ברכת־המזון או לא, אם הוא שבע (שאז ברכת־המזון מדאורייתא) צריך לברך פעם שנית. וכן אם נרדם בשינה באמצע ברכת־המזון, וכשהקיץ אינו יודע היכן פסק, צריך לחזור לראש ברכת־המזון{טל}. אבל אשה שנסתפקה אם בירכה או לא, אינה צריכה לברך פעם שנית אעפ"י ששבעה{מ}. והנשים אומרות בנוסח ברכת־המזון "ברית" ותורה, כמו האנשים{מא}: 

[יד] טעה בשבת ולא אמר רצה, או ביום טוב ולא אמר יעלה ויבוא, אם נזכר קודם שהזכיר את השם מן הברכה של ברוך אתה ה' בונה ברחמיו את ירושלם, אומר שם רצה או יעלה ויבוא ואחר־כך ובנה וכו'. ואם לא נזכר עד לאחר שהזכיר את השם, יסיים תכף למדני חוקיך כדי שלא יהיה השם לבטלה (כדלעיל סימן ו' סעיף ז') ונחשב כלא סיים הברכה עדיין, וחוזר לרצה. אבל אם סיים את הברכה, בונה וכו' יאמר שם בשבת, ברוך (אתה ה' אלהינו מלך העולם) אשר נתן שַׁבַּת־מנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית קֹדש, ברוך אתה ה' מקדש השבת. וביום טוב אומר שם, ברוך (אתה ה' אלהינו מלך העולם) אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה (את יום חג (פלוני) הזה), ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. ואם חל יום טוב בשבת, ושכח רצה וגם יעלה ויבוא, יאמר ברוך (אתה ה' אלהינו מלך העולם) אשר נתן שַׁבַּת־מנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית קודש, וימים טובים לששון ולשמחה (את יום חג (פלוני) הזה), ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים. ואם אמר רצה ולא אמר יעלה ויבוא, יאמר כמו ביום־טוב בלבד. ואם אמר יעלה ויבוא ולא רצה, יאמר כמו בשבת בלבד{מב}: 

[טו] אם לא נזכר עד לאחר שהתחיל הברכה שלאחריה, שהיא ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם האל אבינו וכו', אפילו לא אמר רק תיבת ברוך בלבד, שוב אין לו תקנה בברכת אשר נתן. ולכן אם הוא בשתי סעודות הראשונות, חוזר לראש ברכת־המזון. וכשלא אמר עדיין רק ברוך אתה ה', יסיים למדני חוקיך, כדי שלא תהיה לבטלה, ואחר־כך חוזר לראש ברכת־המזון{מג}. אבל בסעודה שלישית, מפני שיש אומרים שאפילו בשבת אינו מחוייב לאכול פת דוקא, וכל־שכן ביום טוב (כדלקמן סימן צ"ח סעיף ג'), ונמצא שברכת־המזון אינה חובת היום, לכן אינו חוזר לראש, אלא גומר כך ברכת־המזון. אבל אם נזכר במקום שיכול לתקן בברכת אשר נתן וכו', מחוייב לתקן, אפילו אם אכל חמש סעודות{מד}: 

[טז] טעה בראש־חדש ולא אמר יעלה ויבוא, ונזכר קודם שהתחיל הברכה שלאחריה, יאמר, ברוך אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון, ואינו חותם (ואין חילוק בזה בין ביום בין בלילה, משא"כ בתפילה כדלעיל סימן י"ז סעיף י'). וכן בחול המועד אם לא אמר יעלה ויבוא, יאמר, ברוך אשר נתן מועדים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה (את יום מועד חג (פלוני) הזה). ובראש השנה אומר, ברוך (אתה ה' אלהינו מלך העולם) אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל (את יום הזכרון הזה), ברוך אתה ה' מקדש ישראל ויום הזכרון. ואם לא נזכר עד לאחר שהתחיל הברכה שלאחריה, אינו חוזר לראש, משום דבראש־חדש וחול־המועד (וראש השנה) אינו מחוייב לאכול פת דוקא. אלא שראוי להוסיף זכרונם בתוך שאר הרחמן, כגון בראש־חדש יאמר, הרחמן יחדש עלינו ראש־חדש זה לטובה ולברכה{מה}: 

[יז] ראש־חדש שחל בשבת ושכח רצה וגם יעלה ויבוא, ונזכר, אומר ברוך (אתה ה' אלהינו מלך העולם) אשר נתן שבת־מנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית קֹדש, וראשי חדשים לזכרון, ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל וראשי חדשים. כי אף־על־פי שבראש־חדש לבד אינו חותם, כנזכר בסעיף הקודם, שאני הכא כיון שהוא חותם בלאו־הכי בשביל שבת, מזכיר גם ראש־חדש. ואם אמר רצה ולא אמר יעלה ויבוא, ולא נזכר עד לאחר שהתחיל הברכה שלאחריה, אינו חוזר לראש, שהרי של שבת אמר, ובשביל ראש־חדש אינו חוזר. ואם אמר יעלה ויבוא ולא אמר רצה, והוא חוזר לראש, צריך לומר גם יעלה ויבוא. והוא הדין לחול־המועד וראש השנה{מו}: 

[יח] בחנוכה ובפורים אם שכח לומר על הנסים, ולא נזכר עד לאחר שאמר את השם בחתימת הברכה, שאמר ברוך אתה ה', אינו חוזר. אך בתוך הרחמן ראוי לומר, הרחמן יעשה לנו נסים, כשם שעשה לאבותינו (בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול) (בימי מרדכי ואסתר) בימים ההם בזמן הזה{מז}: 

[יט] כל האמור לעיל (בסעיפים י"ד ט"ו) הוא כשבודאי לא הזכיר. אבל מי שנסתפק אם הזכיר רצה בשבת, או יעלה ויבוא ביום טוב, כגון שנזכר קודם לכן והיה בדעתו לאמרו, דעת מהרי"ץ שאינו צריך לחזור, וגם לא לומר נוסח ברוך אשר נתן וכו', בין ברכה שלישית לרביעית. ואם גם אחרים ששמעו אותו מברך, מסופקים בזה, לכולי עלמא אינו צריך לחזור{מח}: 

[כ] היה אוכל בשבת וְחָשְׁכָה לו, אם עדיין הוא לא התפלל ערבית, אומר רצה, וכן ביום טוב, וראש־חדש, וחנוכה ופורים, כיון שהתחלת הסעודה היתה ביום, צריך להזכיר מעניין היום, אף־על־פי שמברך בלילה, וכן נוהגים{מט}. ואם בערב ראש־חדש ונמשכה סעודתו גם תוך הלילה, ואכל גם בלילה כזית פת, צריך לומר יעלה ויבוא, וכן בחנוכה ובפורים. ואם התחיל לאכול בשבת ונמשכה סעודתו תוך הלילה, ואכל גם בלילה כזית פת, ולמחר הוא ראש־חדש, לא יאמר רצה וגם יעלה ויבוא, וכן בחנוכה ופורים, משום דהוי כתרתי דסָתְרֵי, אלא יאמר רצה בלבד. ועוד שהסעודה באה רק בשביל שבת, ולא בשביל ראש־חדש, או חנוכה ופורים{נ}: