סימן כ"ט - הלכות סעוֹדה

[א] מי שיש לו בהמות או עופות שמזונותיהן עליו, אסור לו לאכול{א} עד שיתן להן מאכל, דכתיב{ב} ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, הקדימה התורה מאכל בהמה למאכל האדם. ולשתיה, האדם קודם, דכתיב{ג} שתה וגם גמליך אשקה. וכן כתיב{ד}, והשקית את העדה ואת בעירם{ה}: 

[ב] אין הבוצע רשאי לטעום, עד שיכלה אמן מפי רוב העונים{ו}: 

[ג] לא יאכל אדם ולא ישתה דרך רעְבְתנות. לא יאכל מֵעוֹמֵד ולא ישתה מֵעוֹמֵד. ויהא שולחנו נקי. לא יאחוז פרוסה גדולה כביצה ויאכל ממנה, ולא יאחוז המאכל בידו האחת ויתלוש ממנו בכֹח בידו השנית. לא ישתה כוס יין בפעם אחת, ואם שתה הרי זה גרגרן, בשתי פעמים זהו דרך ארץ, ובשלש פעמים הרי זה מגסי־הרוח. אם לא כשהוא כוס גדול ביותר, יכול לשתותו אפילו בכמה פעמים, וכן כוס קטן מאוד יכול לשתותו בפעם אחת{ז}: 

[ד] לא ישּׁוֹך פרוסה ויניחנה על גבי השלחן, או יתננה לחבירו או לתוך הקערה, כי שמא הוא מאוס לחברו. ולא ישתה מכוס ויתן לחברו לשתות המוֹתר, מפני סכנת נפשות. כי יש לכל אדם ליזהר שלא לשתות משיורי כוס ששתה חברו, שמא יש לו איזה חולי בגופו, והַלָּהּ שמא מחמת הבושה ישתה בעל כרחו. אלא אם כן יקנח מקום נשיקת הפה קודם שיתננו לו{ח}: 

[ה] לא יהא אדם קפדן בסעודתו, כי האורחים ובני הבית מתביישים אז לאכול, כי חושבים פן מתרגז ומקפיד על אכילתם{ט}: 

[ו] נוהגים להביא המים לנטילה למקום מושב המסובין, דרך כבוד שלא יטרחו לקום. והשמש היוצק מים, מברך אותו כל אחד במים ראשונים יעבדוך עמים. והוא עונה, וישתחוו לך לאומים. ובמים אחרונים אומר תרוֹם ידך על צריך. והוא עונה וכל אויביך יִכָּרֵתוּ{י}. (ועיין לעיל סימן כ"ח סעיף ד'): 

[ז] אין משיחין בסעודה אפילו בדברי־תורה, מפני הסכנה שמא יקדים קנה לושט. ואפילו מי שנתעטש, אסור לומר לו "אָסוּתָא" (פי' רפואה){יא}. אבל שלא בשעת אכילה, מצוה לומר על השלחן דברי־תורה. ויש ליזהר בזה מאוד, לפי שאמרו חז"ל{יב} שלושה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי־תורה כאילו אכלו מזבחי מתים. ואם אינו בעל תורה, יאמר איזה מזמור. וכבר נהגו כולם לומר מזמור לדוד י"י רועי וכו' ולמנצח בנגינות אלהים יחננו{יג} (והנוהגים לומר מזמור לדוד י"י רועי קודם ברכת המוציא כדלעיל סימן כ"ח סעיף ג', אומרים כעת רק למנצח בנגינות) הן בחול והן בשבת וי"ט, קודם נטילת מים אחרונים. ומסיימים גברו חסדיו עלינו, ולא כלו רחמיו ממנו. וידבר אלי, זה השולחן אשר לפני י"י{יד}: 

[ח] שנים שיושבים על השלחן אפילו כל אחד קערה שלו לפניו, או במיני פירות שיש לכל אחד חלקו לפניו, מכל־מקום הגדול פושט ידו תחילה. והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו, הרי זה גרגרן{טו}. וכל שכן כשהם מרובים, שהגדול פושט ידו תחילה{טז}: 

[ט] עושה אדם צרכיו בפת. והני מילי דלא מִמְּאִיס ביה. אבל מידי דמִמְּאִיס ביה, לא. והוא הדין בשאר אוכלין. הלכך אין סומכין בפת את הקערה, אם היא מליאה דבר שאם יפול על הפת ימאס. וכשאוכלין איזה תבשיל עם חתיכות פת, והפת היא לו במקום כף, צריך ליזהר לאכול בכל פעם קצת מן הפת. והנשאר לו מן הפת, גם כן יאכל אותו אחר־כך{יז}: 

[י] אסור לזרוק פת אפילו במקום שאינו נמאס, כי הזריקה היא בזיון. ויש מתירים אם אינו נמאס בכך. ושאר מיני אוכָלין, אם נמאסין על־ידי הזריקה, אסור לזרקן. אבל אם אינן נמאסין כגון אגוזים וכדומה, מותר. לא ישב על שק שיש בו פירות, שנמאסים על ידי כך. אין נוטלין את הידים ביין או בשאר משקה, משום בזיון. כשרואה איזה אוכל מונח על הארץ, צריך להגביהו. ויש אומרים שמאכל שהוא ראוי לאדם, אין מאכילין אותו לבהמה משום ביזוי אוֹכָלין{יח}: 

[יא] אם צריך לעשות איזו רפואה בפת, או בשאר דבר מאכל, אף־על־פי שנמאס בכך, מותר. וגם לשאר דברים שהם צורך האדם מותר, אם דרך בני־אדם להשתמש בזה לכך{יט}: 

[יב] יזהר מאוד בפירורין אפילו שהם פחות מכזית, שלא יזרקם למקום שהם נדרסים, דקשה לעַנְיות. אלא יקבצם ויתנם לעופות{כ}: 

[יג] אין מסתכלין בפני האוכל והשותה, ולא במנה שלפניו, כדי שלא לביישו{כא}: 

[יד] לא יתן אדם לאכול אלא למי שיודע בו שיטול ידיו ויברך{כב}: 

[טו] אשה שאין בעלה עמה, אין לה לשתות יין, שמא תשתכר ותתנוול. ואם היא במקום אחר שלא בביתה, אפילו אם בעלה עמה אסור לה לשתות. והוא הדין שאר משקין המשכרין. ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה, מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה{כג}: 

[טז] אסור לאורחים ליטול כלום ממה שלפניהם ליתן ליד בנו או בתו של בעל הבית, כי שמא אין לבעל הבית יותר ממה שהביא לפניהם, ויתבייש שלא יהיה להם די. אבל אם יש על השלחן מוכן הרבה, מותר{כד}: 

[יז] הנכנס לבית, לא יאמר תנו לי לאכול, עד שיאמרו לו הם{כה}. אסור לאכול מסעודה שאינה מַסְפקת לבעליה, שזהו אבק גזל, אף־על־פי שבעל־הבית מזמינו לאכול עמו. והוא עוון גדול, ומן הדברים שקשה לשוב עליהם{כו}: 

[יח] מנהגינו שהנכנס אצל חבירו והוא אוכל על שולחנו, מזמינו לסעוד עמו בלשון זה וצדיק על שולחן יבא. וְהַלָּהּ עונה, וצדיק יאכל בו. והוא מנהג דרך ארץ להחשיב זה לזה צדיק{כז}: 

[יט] אסור לצאת ממקומו קודם שיברך ברכת־המזון. כמו־כן יש ליזהר מללכת באמצע הסעודה אפילו מן החדר שאוכל בו לחדר אחר לגמור שם סעודתו, או שיחזור אחר־כך לכאן לגמור סעודתו. ובשעת הצורך יש מקום להקל בזה. ובחדר אחד מפינה לפינה, אף־על־פי שהחדר גדול מאד, לא הוי שינוי מקום. אבל אם יצא חוץ לפתח ביתו, בין שיחזור רק אחר־כך לכאן לגמור סעודתו כגון שקראו חבירו לדבר עמו, בין שיגמור סעודתו במקום שהלך לשם, צריך לברך ברכת־המזון למפרע על מה שאכל, ולחזור ולברך בתחילה המוציא, ואח"כ יגמור סעודתו{כח}. וזה אפילו אם בשעת ברכת המוציא היתה דעתו ללכת אחר־כך לבית אחר, לגמור שם סעודתו ולברך שם ברכת־המזון{כט}. והוא הדין בכל זה לפירות ומשקין{ל}: 

[כ] אם אוכלים בחבורה ויצאו קצת מהם מן הבית על דעת שיחזרו לכאן, כיון שנשאר אפילו רק אחד מהם כאן במקומו, לא נתבטלה הקביעות. וכשחוזרין, לקביעותן חוזרין, לפיכך לא הוי הפסק וא"צ לברך שנית{לא}. וכן אם יצא לצורך הסעודה כגון להביא איזה מין לפתן, לא הוי הפסק{לב}: 

[כא] המתפלל באמצע הסעודה בתוך ביתו, כשחוזר לאכול אינו צריך לחזור ולברך המוציא, אא"כ יצא לבית־הכנסת. וכן אם ישן בתוך הסעודה שינת עֲרַאי, אף־על־פי שנמשך איזה זמן, לא מיקרי הפסק. אבל אם ישן על המטה, הַוֵי הפסק. וכן אם הפסיק בשאר דברי רשות, כגון שהוצרך לנקביו וכיוצא בזה, לא הוי הפסק. ומכל מקום צריך נטילת ידים מחדש, משום דהוי היסח הדעת, אלא אם כן שמר ידיו. אך לא יברך על הנטילה, כי משום היסח הדעת אין מברכין על הנטילה{לג}: 

[כב] אם אוכל פירות בפרדס שהוא מוקף מחיצות, ובירך על פירות מאילן אחד על דעת לאכול גם מאילנות אחרים, יכול לאכול גם מאילנות אחרים אף על פי שאינו רואה מקומו, כל שלא הסיח דעתו, ואינו צריך לברך שנית. אבל אם אין הפרדס מוקף מחיצות, ומכל־שכן מפרדס זה לפרדס אחר, לא מהני דעתו{לד}: 

[כג] טוב ומועיל לזכרון הלימוד, לטבל אצבע הקמיצה של יד ימינו במלח ולאכלו, אחר אכילתו, לפני מים אחרונים{לה}: 

[כד] משגמר סעודתו ונתן דעתו לברך ברכת־המזון, אם חוזר ורוצה לאכול או לשתות, יש בזה הרבה חילוקי דינים לעניין הברכות, על כן יש לימנע מזה. אלא מיד כשנתן דעתו לברך ברכת־המזון, יברך ברכת־המזון{לו}: 

[כה] יש אומרים שאין לעמוד או לשבת על השולחן, מטעם שאמרו חז"ל{לז} שהשולחן דומה למזבח{לח}: