סימן כ"ח - הלכות בציעת הפת וברכת המוציא

[א] על לחם גמור שהוא מחמשת מיני דגן, מברכין לפניו המוציא, ולאחריו ברכת־המזון{א}. ודיניו יתבארו בס"ד בסימן זה והבאים אחריו. [ודיני פת הבאה בְּכִסְנִין, ומעשה קדירה, יתבארו בס"ד לקמן בסימן ל"ד]: 

[ב] יש אומרים שצריך ליזהר שלא להפסיק בין נטילת־ידים להמוציא, אבל מותר לענות אמן על איזה ברכה שהוא שומע. ושְהִיה כדי הילוך כ"ב אמה, או הילוך מבית לבית (אפילו הליכה מועטת), וכן דיבור שאינו לצרכי הסעודה, נקרא הפסק. ובדיעבד אם הפסיק לית לן בה, ובלבד שלא עשה איזה מעשים בנתיים, או שהפליג בדברים, דאז הוי היסח־דעת וצריך נטילה שנית{ב}. אבל מנהגינו כדעת המקילין, שהם רבינו הרמב"ם וסיעתו, שמותר להפסיק אפילו בדיבור שאינו מצרכי הסעודה (וכל שכן שאין חוששין להפסק כדי הילוך כ"ב אמה, בפרט בסעודות גדולות שממתינים עד שכל הקהל יטלו ידיהם, כדי שאחד יברך המוציא לכולם כדלהלן סעיף י"א) ובתנאי שאינם מסיחים דעתם משמירת הידים{ג}, ולכן נוהגים להניח במשך כל זמן זה את ידיהם אחת על חברתה{ד}: 

[ג] יש נוהגים לומר אחר הנטילה, מזמור לדוד י"י רועי (ויש שאין אומרים אותו עד לאחר הסעודה כדלקמן סימן כ"ט סעיף ז'). וכן יש שנוהגין לומר פסוק פותח את ידיך וגו' קודם ברכת המוציא{ה}: 

[ד] כל זה בין ברכת הנטילה לברכת המוציא. אך בין הנטילה לברכת ענט"י לכולי עלמא אסור להפסיק, ואם הפסיק ועדיין לא בירך יטול שנית. ואם כבר בירך א"צ ליטול שוב, דברכות אינן מעכבות. ולכן מה שנוהגים שהנוטל אומר "יעבדוך עמים" לזה ששופך המים על ידיו (עיין להלן סימן כ"ט סעיף ו') יש להקפיד שיהיה לפני הנטילה, או עכ"פ תוך כדי שנוטל{ו}: 

[ה] בוצע הפת במקום המובחר שבה, מפני כבוד הברכה. והמובחר הוא המקום היפה שנאפה היטב{ז}. אך זקן שקשה לו לאכול פת קשה, יבצע במקום הרך. וכיון שאין להפסיק בשהיית החיתוך בין ברכת המוציא לאכילה (כשהפת עבה וקשה), על־כן חותך מעט מן הפת באופן שאם יאחז בפרוסה יעלה כל הככר עמו, שאם־לא־כן חשיב כפרוסה ואנן בעינן שיברך ברכת המוציא בעוד שהפת שלימה, ויניחה מחוברת לפת ויברך ברכת המוציא. ואחר שסיים הברכה, יפרידנה, כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלימה. וכן כשבוצע מככר שאינו שלם, לא יחתוך לגמרי קודם הברכה, כדי שיהא בשעת הברכה יותר גדול. ובשבת ויום טוב, לא יחתוך כלל בככר עד אחר הברכה, כדי שיהיו הככרות שלמים ממש. וגם בחול אם היא פת דקה או רכה, יברך קודם הבציעה, כיון שאין שְהִיָּה בחיתוך{ח}: 

[ו] לא יבצע פרוסה קטנה פחות מִכַּזַּיִת, מפני שנראה כצר־עין. ולא פרוסה יותר מכביצה, לפי שנראה כרעבתן. ודוקא כשאוכל לבדו, אבל אם אוכל עם הרבה בני־אדם וצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד כזית, מותר לבצוע כפי מה שצריך לו. ובשבת אפילו אם אוכל לבדו, מותר לבצוע כפי מה שצריך לכל הסעודה מפני כבוד השבת, להראות חביבות סעודת שבת שחפץ לאכול בה הרבה{ט}, וכן ביום טוב. ויאכל את הפרוסה שבצע עליה, קודם שיאכל פת אחרת, משום חיבוב מצוה כיון שבירך עליה. ויש אומרים שטוב ליזהר שלא ליתן ממנה לגוי או לבהמה ועוף{י}: 

[ז] בשעת הברכה, תהיה הככר בין שתי ידיו, ותהיינה הידים מקבילות זו לזו אחת מלמעלה ואחת מלמטה, וכן הוא מנהגינו. והטעם לפי שיש בהן עשר אצבעות, כנגד עשר מצוות התלויות בפת, ואלו הן. לא תחרוש בשור ובחמור{יא}, כלאים, לקט, שכחה, פאה, לא תחסום{יב}, תרומה, מעשר־ראשון, מעשר־שני, חלה. ולכן יש עשר תיבות בברכת המוציא, ועשר תיבות בפסוק עיני כל אליך ישברו{יג}, ועשר תיבות בפסוק ארץ חטה ושעורה{יד}, ועשר תיבות בפסוק ויתן לך האלהים{יה}. ויש סוברים שכשמזכיר את השם, או בתיבת המוציא, יגביה את הלחם, ואין מנהגינו כן{יא}. וידקדק להוציא היטב את הה"א שלְּ־המוציא{יב}. ויתן ריוח קצת בין תיבת "לחם" לתיבת "מן", שלא להבליע את המי"ם{יג}: 

[ח] לאחר הברכה יאכל מיד, כי אסור להפסיק בין הברכה לתחילת האכילה אפילו לעניית אמן. ויש אומרים שראוי לאכול כזית בלי להפסיק בדיבור, אא"כ הוא דבר נחוץ{יד}. ואם שח בין הברכה לאכילה, צריך לחזור ולברך. ואפילו אם רק המסובין היוצאים יד"ח בברכתו, שחו אז, צריכין הן לחזור ולברך. אא"כ השיחה היא מֵעִניין הדבר שמברכין עליו, כגון הָביאו מלח או לפתן וכו'{טו}. ומאחר שנתן המאכל לתוך פיו אפי' עדיין לא לעס, לא יחזור ויברך, אבל טוב שיברך בליבו (עיין לקמן סימן מ"ב סעיף ט') לצאת מן הספק{טז}: 

[ט] מצוה להביא על השולחן מלח קודם שיבצע, ויטבל פרוסת המוציא במלח (ג' פעמים לפי־דעת המקובלים) מפני שהשולחן דומה למזבח והאכילה לקרבן, ונאמר{יז} על כל קרבנך תקריב מלח. ולפי שהשולחן דומה למזבח, טוב ליזהר שלא להרוג עליו כִּנָּה{יח}: 

[י] יש נוהגים שהמברך טועם תחילה, ורק אח"כ מחלק למסובין (ולאשתו תחילה, ואח"כ לשאר המסובין), משום הפסק{יט}. ויש נוהגים לחלק למסובין קודם. בתחילה פורס לעצמו, ואח"כ לאשתו, ואח"כ לשאר המסובין, וכולם ממתינים עד שהוא גומר לחלק וטועם, והוא מדרך המוסר כדי שלא ייראה כרעבתנות לא הבוצע ולא המסובין. ששהייה בשתיקה לצורך, לא הויא הפסק{כ}: 

[יא] כשיש הרבה מסובין, כגון בסעודות חתונה ומילה וכיו"ב, מנהגינו שהגדול בחכמה שבמסובין (אעפ"י שבעל־הבית נמצא עמהם. ובשבעת ימי המשתה החתן מברך בעמידה{כא}) נוטל רשות תחילה ע"י שאומר רִבּוֹתַי בָּרֵכוּ, והם עונים בָּרֵך{כב}, ואז מברך המוציא בקול רם, והם שומעים ועונים אמן ואוכלים, אעפ"י שהם חבורות חבורות בשולחנות רבים, לפי שהוא כיוון להוציאם והם נתכוונו לצאת. ואפי' אותם שלא הספיק להם המקום באותו החדר ויושבים בחדר אחר, יוצאים יד"ח בזה אם הם שומעים. ואין לשנות המנהג ולברך לעצמם, מחשש ברכה שאינה צריכה. ועוד משום{כג} ברָב־עם הדרת מלך{כד}: 

[יב] כשמחלק פרוסות המוציא למסובין, לא יזרקן, שאסור לזרוק את הפת (ועיין לקמן סימן כ"ט סעיף י'). וגם לא יתננה לתוך ידו (זולת לאָבֵל{כד*}) אלא יניחנה לפניו{כה}: 

[יג] מצוה לבצוע על הפת החשובה יותר. ולכן אם יש לפניו חֲתִכַּת־פת ופת שלימה, ודעתו לאכול תוך הסעודה משתיהן, ושתיהן ממין אחד, אף־על־פי שהפת השלימה היא קטנה יותר מן החתִכָּה, וגם אינה נקייה כמו החתיכה, מכל מקום יבצע על השלמה שהיא חשובה יותר. אבל אם אינן ממין אחד אלא שהשלימה ממין גרוע, כגון שהשלימה היא פת כוסמין והחתיכה היא פת חטים, אפילו היא קטנה, מברך על של חטים. ואם השלימה היא של שעורים אף־על־פי שהיא גרועה מחטים, מכל־מקום כיון שגם שעורה נזכרה בפירוש בפסוק, וגם היא שלימה, לכן ירא שמים יחלוק כבוד גם לזו של שעורים ושלימה. כיצד עושה, מניח את החתיכה על־גבי השלימה ובוצע משתיהן יחד. אם שתיהן שלימות או שתיהן חתיכות ושתיהן ממין אחד, יברך על הנקייה יותר. ואם שתיהן שוות בנַקְיוּת, יברך על היותר גדולה{כו}: 

[יד] אם יש לפניו פת ישראל ופת גוי ואינו נזהר מפת־גוי, אם שתיהן שלימות או שתיהן פרוסות וגם שוות בגדלן והן ממין אחד, יברך על פת ישראל. ואם זו של ישראל אינה נקייה כמו של גוי, יברך על איזה מהן שירצה. ואם בעל הבית נזהר מפת־גוי אלא שהובאה בשביל אורח, יש לסלקה מן השולחן עד לאחר ברכת המוציא{כז}: 

[טו] כל דין קדימת החשוב, אינו אלא אם בדעתו לאכול בתוך הסעודה משתיהן. אבל אם אין דעתו לאכול בתוך הסעודה רק מפת אחת, יבצע על זו שהוא רוצה לאכול, ואין משגיחין בזה על החשיבות{כח}: