סימן כ"ז - הלכות נטילת־ידים לסעודה, ולדבר שטיבולו במשקה

[א] הרוצה לאכול פת שמברכין עליה המוציא, צריך ליטול ידיו מקודם, אפילו כשאינו יודע להם שום לכלוך. אם הפת גדולה כביצה, מברך על הנטילה. ובפחות מזה, אינו מברך על הנטילה{א}. וכל המזלזל בנטילת־ידים, חייב נידוי{ב}, ונעקר מן העולם{ג}. דהיינו שנעקר מעולם הטהרה, ודבק בעולם הטומאה{ד}:

[ב] נטילת־ידים צריכה להיות דוקא מן הכלי. וצריך שיהיה הכלי שלם בלא שום נקב, או סדק מפולש. וגם למעלה יהיה שווה, שלא יהיה גבוה מצד אחד ונמוֹך מצד שני{ה}. וכלי שיש לו שני פיות, אחד להכניס בו המים, ואחד כמו קנה ארוך וחלול לשפוך המים ממנו שהוא גבוה יותר מהראשון (והוא כלי ידוע מנחושת, ונקרא בל"ע בשם אִבְּרִיק), אעפ"י שאינו מחזיק שם מים מותר ליטול אפילו דרך שם, כיון שלא ניקב אלא עשוי הוא מתחילתו כך, וכן המנהג{ו}:

[ג] אעפ"י ששיעור המים לנטילה רביעית, יוסיף ליטול על כל יד מים בשפע, כמו שאמר רב חסדא{ז} אנא מְשַׁאי (פי' נטלתי) מלא חופנאי מיא, ויהבו לי (פי' ונתנו לי מן השמים) מלא חופנאי טֵיבוּתָא. ומי שנזהר בזה ואעפ"כ אינו מתעשר, הוא מפני שמעשיו מעכבים{ח}. ויקדים ליטול תחילה יד ימין, ואחר כך יד שמאל (כדלעיל סימן ב' סעיף ב'), אם נוטל ידיו אחת אחת{ט}. וכשהשמש מביא מים ונוטל לו (כרגיל בסעודות גדולות), המנהג להגיש את שתי הידים כאחת. ורבים נוהגים לחברן מן הצד כשגב הידים כלפי קרקע וצד האגודלים כלפי מעלה, באופן שנעשים כעין כלי קיבול, והשמש מערה המים מכלי כשר לתוכָן, ומשם מעבירים המים לשאר חלקי הידים שלא הגיעו אליהם המים{י}: 

[ד] צריך שיבואו המים עד הקנה של זרוע{יא}. ולא ישאר מקום בידים בלא מים, ועל כן יפריד קצת את האצבעות (ויגביהם קצת כלפי מעלה), כדי שיגיעו המים בכל אורך האצבעות ובראשן וברחבן סביב{יב}. ויבואו המים על היד בלא הפסק, אבל אין צורך שיהיו בשפיכה אחת. ולכן אין מניעה ליטול ידיו מכלי שפיו צר כגון בקבוק, אעפ"י שאין המים יורדים בבת אחת{יג}. ונכון לשפוך על כל יד שתי פעמים{יד}: 

[ה] לאחר שנטל שתי ידיו, טוב לשפשפן ביחד{טו}, ואח"כ יגביהן נגד ראשו, כמו שאמר הכתוב{טז} שאו ידיכם קודש, וברכו את י"י{יז}. וקודם שמנגבן, יברך ברוך וכו' אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על נטילת ידָים. ואף־על־פי שכל המצוות מברך עליהם קודם עשייתן כדלעיל סימן ח' סעיף ט"ו, מכל מקום תיקנו לברך אחרי הנטילה, כיון שלפעמים אין ידיו נקיות קודם הנטילה. ועוד, שגם ניגוב הידים הוא מן המצוה{יח}. ובדיעבד ששכח וניגב, יכול עדיין לברך. אך אם כבר בירך המוציא, שוב לא יברך על הנטילה{יט}. וצריך לנגב ידיו היטב קודם שיבצע, שהאוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא. ולא ינגבן במלבושיו, משום דקשה לשכחה{כ}: 

[ו] אם רבים מסובים בסעודה, נוטל הגדול שבחכמה את ידיו בראשונה{כא}. וכשיש חתן, מקדימים אותו, כל שבעת ימי המשתה{כב}: 

[ז] אם לאחר ששפך המים על ידו אחת (והיו פחות מרביעית), נגע שם בידו השנייה, או אם אדם אחר נגע שם (בזה אפי' היה בהן רביעית), אזי נטמאו המים שעל ידו, וצריך לנגבן וליטול פעם שנית. אך אם אירע לו כן לאחר שכבר בירך, לא יברך שנית{כג}: 

[ח] מי שאין לו כלי, יכול להטביל ידיו בנהר, או במקוה או במעיין אפילו אם אין בהם ארבעים סאה רק שמתכסים בו ידיו בבת־אחת, ומברך גם־כן בנוסח על "נטילת"־ידים{כד}: 

[ט] מים שנשתנו מראיהם, בין מחמת מקומם, בין מחמת איזה דבר שנפל לתוכן כגון דיו, פסולים לנטילת־ידים, אלא אם כן חזרו לברייתם. ואם נשתנו מחמת עצמן, כגון שעמדו זמן רב באויר חם, כשרים בשעת הדוחק, ולא יברך עליהם{כה}: 

[י] וכן מים שנעשה בהם מלאכה, כגון שהֵדיחו בהם כלים, או ששרו בהם ירקות, או שנתנו בהם כלים ובתוכם משקים כדי לצננם, פסולים{כו}. ויש פוסלים גם מים שנמאסו, כגון ששתה מהם כלב או חזיר וכדומה{כז}: 

[יא] מי שלא נטל ידיו ונגע במים, לא נטמאו המים. אבל אם שכשך ידיו בתוכן לנקותן, ואפילו רק את אצבעו הקטנה, נפסלו כל המים, מפני שנעשתה בהם מלאכה. וכן אסור ליטול במים שנטל בהם חבירו{כח}: 

[יב] מים מלוחים, או סרוחים, או מרים, או עכורים, אם אינם ראויים לשתיית כלב, פסולים לנטילת־ידים{כט}. ומים חמים, כשרים לנטילה אפילו אם היד סולדת בהם{ל}: 

[יג] קודם הנטילה צריך להשגיח שיהיו הידים נקיות בלא שום חציצה. ומי שצפרני אצבעותיו גדולות ועודפות על הבשר, צריך לדקדק לנקותן שלא יהא תחתיהן לכלוך, משום דהוי חציצה. וכן אשה צריכה להסיר הטבעת מטעם זה, ואפילו אם היא רפויה{לא}: 

[יד] מי שידיו צבועות, אם אין שם ממשות הצבע כי אם חָזוּתָא בעלמא, לא הוי חציצה. אבל אם יש עליהם ממשות הצבע, אפילו רק מעט, הוי חציצה. אך אם הוא אומן בכך דהיינו שהוא צַבָּע, וכן מי שהוא שוחט או קצב וידיו מלוכלכות מדם, או שהוא סופר ואצבעותיו מלוכלכות מדיו, והוא רגיל בכך, וכל בעלי אומנות זאת אינם מקפידים בכך, לא הוי חציצה אלא אם כן הוא ברוב היד{לב}. וכן מי שיש לו פצע על ידו ועליו רטייה שמצטער להסירה מחמת הכאב, לא הוי חציצה, ויטול את יתר היד{לג}: 

[טו] המים צריכים לבוא על הידים מכח גֻּבְרָא. אבל אם המים באים מאליהם, אינה נטילה. וחבית שיש בה בַּרְזָא (פי' דבר הסותם את הנקב) והסיר את הברזא, אזי המים הבאים בכח הראשון, דהיינו קילוח הראשון לבדו נחשב מכח גוברא, אבל המים הבאים אחר־כך נחשבים כְּאִלּוּ באו מאליהם. ולכן מי שרוצה ליטול את ידיו דרך הברזא, צריך לידע שבקילוח הראשון נתכסתה כל היד, ויסתום את הברזא ויחזור ויפתחה לשפיכה שנייה. ומי שאינו יודע לשער, אין לו ליטול ידיו בדרך זו{לד}: 

[טז] אסור לאכול בלא נטילה, אפילו אם יכרוך את ידיו במפה. ואם הוא בדרך ואין לו מים, אם יודע כי בעוד דרך ד' מילין (מהלך 72 דקות. וכן אם הוא ברכב, נסיעה במשך 72 דקות) לפניו, או פחות ממיל (שהוא 18 דקות{לה}) לאחריו ימצא מים, מחוייב ללכת לפניו ד' מילין, או לחזור לאחריו מיל, ליטול ידיו לאכילה. אבל אם גם שמה לא ימצא מים, או שהוא עם חבורה ומתיירא להיפרד מהם, וכן מי שיש לו אונס אחר שאינו יכול ליטול ידיו, יכרוך ידיו במפה או "ניילון", או ילבש בתי־ידים ("כפפות"), ויאכל כך{לו}: 

[יז] העושה צרכיו קודם אכילה, שהוא צריך ליטול ידיו קודם ברכת אשר יצר, וגם צריך ליטול ידיו לסעודה, יש בזה כמה ספיקות וחילוקי־דעות. והמחוור והנכון שהנטילה תהיה כדין והיא עולה לכאן ולכאן, ויברך תחילה על נטילת ידים, ואחר כך אשר יצר. וכשיתחיל לאכול, יברך המוציא{לז}: 

[יח] מי שבאמצע הסעודה נגע בגופו במקומות המכוסים, או שחיכך בראשו{לח} או שהשתין או עשה צרכיו, צריך ליטול ידיו כַּדִּין פעם שנית, אבל לא יברך עליהם{טל}: 

[יט] האוכל דבר שטיבולו במשקה, אף על פי שהוא אינו נוגע במקום המשקה, מכל מקום צריך ליטול ידיו תחילה כדין נטילה לפת{מ}. וגם כן מברך על נטילת ידים, לפי מנהג הבלדי{מא}. ולפי השאמי, נוטל בלא ברכה{מב}: 

[כ] לפיכך המטבל פת הבאה בכסנין (כגון עוגה, או בסקויט, כדלקמן סימן ל"ד סעיף ב') במשקה, צריך נטילה. אך אם המשקה הוא מבושל, כגון תה או קפה, יש אומרים שאינו צריך נטילה{מג}. לפיכך יטול בלא ברכה (ר"ל אפי' להנוהגים לברך כדלעיל בסעיף הקודם){מד}. וכן כשהמשקה אינו בפני עצמו ומטבל בו, אלא המשקה בא על האוכל ועדיין הוא לח, כגון פירות או ירקות רחוצים במים, יש מצריכים נטילה{מה}. ויש אומרים שאינם צריכים נטילה, דמשקה הבא לאוכל כאוכל דאמי, וכן המנהג שלא ליטול{מו}. והמחמיר ליטול, עכ"פ לא יברך{מז}: 

[כא] ושבעה משקים הם. א', יין, וכן חומץ־יין. ב', דבש דבורים דוקא. ג', שמן זית דוקא. ד', חָלָב. ה', טל. ו', דם של בהמה חיה ועוף (והיינו מי שאוכלָן לרפואה מפני פיקוח נפש). ז', מים. וסימנם י"ד שח"ט ד"ם. אבל שאר מי־פירות, אפילו במקום שרגילין לעשות משקים לשתייה מִסְּחיטתן, אין להם דין משקה לעניין זה{מח}. ואם נתערב מים אפילו כל שהוא במשקה, יש אומרים שהכל נחשב משקה{מט}. ורוֹק, אינו משקה{נ}: 

[כב] דבש שנקרש היטב, יצא מכלל משקה ונעשה אוכל, ואינו צריך נטילת־ידים. אבל אם לא נקרש היטב אלא נתעבה מעט ועדיין הוא נִגָּר, צריך נטילת־ידים. וכן חמאה, שהיא בכלל חלב, אם היא קרושה, אינה משקה אלא אוכל. אבל אם נימוחה, הרי היא משקה. וכן יתר המשקים אם נקרשו או נקפאו, עד שאין בהם טוֹפֵחַ על מנת להטפיח, אינם נחשבים משקים{נא}: 

[כג] דברים שדרכם לאכלם בלא כף או מזלג, אפילו אם הוא אוכל על־ידי כף או מזלג, צריך נטילת־ידים. אבל דברים שאין דרכם לאכלם רק על־ידי כף או מזלג, יש אומרים שאין צריכים נטילת־ידים, ואפילו אם אוכלם בידו. לפיכך אם הוא גם מבושל (שאף בזה יש מחלוקת, כדלעיל סעיף כ'), וגם נֶאֱכָל שלא ביד, אינו צריך ליטול, כי שתי חומרות לא עבדינן{נב}: 

[כד] מי שנטל ידיו לצורך דבר שטיבולו במשקה ואח"כ רוצה לאכול לחם, אותה נטילה עולה לו, ואפילו לכתחילה, ואינו צריך לחזור וליטול פעם שנית. כיון שדין נטילה לדבר שטיבולו במשקה שווה לנטילה ללחם (חוץ מהברכה שיש בה מחלוקת כדלעיל סעיף י"ט). אך אם נטל ידיו סתם שלא על מנת לאכול, ואח"כ נמלך לאכול, אין אותה נטילה עולה לו, דִּבְעֵינַן נטילה לשם קדושה{נג}: