פרשת זאת תיהיה [מצורע]

"כי תבואו אל ארץ כנען וגו' ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (יד, לד)   כל הפרשה הזאת (לד - מח) נדרשת על שני המקדשות. כיצד? "ובא אשר לו הבית" - זה הקב"ה. והגיד לכהן - זה ירמיהו שהיה מן הכהנים אשר בענתות. "וצוה הכהן ופינו את הבית" - ציווה אותם ירמיה לפנות ביהמ"ק ולטהרו מע"ז. "בטרם יבוא הכהן" - זה הקב"ה כמ"ש חז"ל עה"פ "ובני דוד כהנים" אל תקרי כהנים אלא דיינים שאין דן יחידי אלא הקב"ה. "ולא יטמא כל אשר בבית" - כי ע"ז מטמאה באוהל כמת. ובא הכהן וישב עליהם בדין לאחר שהוכיחם ירמיה הנביא השכם והערב ולא הועיל. "והנה הנגע בקירות הבית" - כי קורות וקירות ביתו שלאדם מעידין עליו שמוטבע ומשוקע בטומאת עוונותיו שהם טמאים. "ירקרקות" - כלומר ריקים מן המצוות, "או אדמדמות" שהאדימו מרוב העבירות. מ"ויצא הכהן מן הבית" - עד "צרעת ממארת היא בבית טמא הוא" נזכר 10 פעמים "הבית", מלמד שעשר מסעות נסעה שכינה. "והסגיר את הבית שבעה ימים"- על דרך שאמרו רז"ל: שבע שנים היו הגחלים עמומות. "ושב הכהן" - זה הקב"ה. "וראה והנה פשה הנגע" - כלומר שהוסיפו חטא על חטא. "וצוה הכהן" הנזכר. "וחילצו את האבנים" - והחריבו את בית המקדש. "ושפכו את העפר" - דהיינו, כלי השרת העשויים מזהב ע"ש "ועפרות זהב לו". "אל מקום טמא" - אל בבל. "ולקחו אבנים אחרות" - לסוף 70 שנה של גלות בבל. "ואם ישוב הנגע... אחר חילץ את האבנים... ואחרי היטוח" - בזמן בית שני. "ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת היא" ע"ד משה"כ "במארה אתם נארים", "בבית טמא הוא" - שאין לו תקנה, לא בתוכחות ולא בהתראות. מיד "ונתץ את הבית", "את אבניו" - שריו, "ואת עציו" - סגניו, "ואת כל עפר הבית" - אלו דלת העם שאין בהם חכמה ותבונה ונחשבו כעפר. "והוציא... אל מקום טמא" - לגלות הארוכה עד שיחזרו בתשובה ויגאלו. "והבא אל הבית..." מי שמנסה להכנס אל הארץ ולבכות את חרבותיה, עובר בלאו, "יטמא עד הערב" - עד הערב שמשו דהיינו עד סוף ימיו כי אין מי חטאת, שנאמר: "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם" ואעפי"כ כנס"י אומרת להקב"ה: "כי אם מאוס מאסתנו הביטה וראה את חרפתנו", בגלותנו בין האומות. "ואם בוא יבוא הכהן" - זה הקב"ה, שאעפ"י שיתמהמה חכה וקווה "כי בוא יבוא ולא יאחר". וראה והנה לא פשה הנגע בבית... וטיהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע". כן יזכנו הקב"ה לגאולה שלמה אמן".   (ילקוט רועים - לרבי יחיא עומייסי זצ"ל)