סימן כ"ד - הלכות אשרי וסדר היום, עד גמר התפילה

[א] אומרים כל הקהל יחדיו מיושב, והוא רחום וגו' י"י הושיעה וגו' אשרי וגו' ותהילה לדוד וגו', וצריכין לכוון בו היטב, ובפרט בפסוק פותח את ידיך וגו' יכוין את לבו מאד{א} כדלעיל סימן י"ב סעיף ב'. ואחר־כך אומרים למנצח יענך י"י ביום צרה. ובכל יום ובכל מקום שאין נופלים בו על פניהם (כדלעיל סימן כ"א מסעיף ז' עד סעיף י"א), מנהגינו שגם למנצח אין אומרים{ב}: 

[ב] אחר־כך עומד שליח־ציבור במקומו{ג} ואומר ובא לציון וסדר הקדושה עם תרגומה. (והוא הנקרא סדר היום, מפני שאומרים אותו בכל יום, בין בחול בין בשבת ויום טוב, אלא שבשבת ויום טוב אין אומרים אותו בשחרית אלא במנחה{ד}). וצריך לאמרה בכוונה ובשמחה. ואסור לאדם לצאת מבית־הכנסת קודם קדושה זו, כי הוא דבר שהעולם מתקיים עליו, כמו שאמרו חז"ל{ה} אַֽמַ–אי קאי עלמא, אַֽקדושה דסדרא, ואַֽאָמן יהא שמיה רבא דאגדתא{ו}. ואם בא לבית־הכנסת בשעה שהציבור אומרים קדושה זו, יאמרנה עמהם אף קודם תפילתו. והוא הדין שיכול לאמרה קודם שני הפסוקים דהיינו ובא לציון וגו' ואני זאת בריתי וגו', ואחר־כך יאמר פסוקים אלו. וכל שכן שיכול לדלג אשרי ולמנצח כדי שיאמר קדושה זו עם הציבור, ואחר־כך יאמר מה שדילג{ז}: 

[ג] וזהו אופן אמירת סדר היום לפי מנהגינו. השליח־ציבור פותח ואומר ובא לציון גואל וגו' עד וקרא זה אל זה ואמר, ואז עונים כל הקהל יחדיו והשליח־ציבור עמהם, קדוש קדוש וגו'{ח}. ואומר{ט}, ומקבלין דין מדין וגו' עד קול רעש גדול, ואז אומרים יחדיו הם והוא, ברוך כבוד וגו'. ואומר ונטלתני וגו' ולעלמי עלמיא. ואחר־כך אומרים כולם יחדיו התחנונים שאחרי כן, שהם י"י אלהי אברהם וגו' ברוך אלהינו וכו'. ובשאמי אומר השליח־ציבור אחר זה קדיש תתקבל, ואחר־כך אומרים כל הקהל, תפילה לדוד הטה י"י אזנך (ובכל יום ובכל מקום שאין נופלין בו על פניהם, מדלגים אותו{י}), בית יעקב וגו' שיר המעלות לדוד לולי י"י וגו' ושיר של יום, הושיענו וגו' והשליח־ציבור אומר קדיש יהא שלמא, ואחר־כך אומרים קוה וגו' אין כאלהינו ופיטום הקטורת. ובבלדי אינו אומר קדיש תתקבל אחרי ובא לציון, רק אחר־כך קודם פיטום הקטורת. ותפילה לדוד ובית יעקב ושיר המעלות והושיענו וקדיש יהא שלמא, אין אומרים כלל{יא}. אלא אחרי ובא לציון מסמיכים שיר של יום, ואחריו לדוד אליך י"י נפשי אשא (שבשאמי אומרים אותו לנפילת פנים, כדלעיל סימן כ"א סעיף ה'. אבל בבלדי אומרים אותו כאן, ואפילו בכל יום ובכל מקום שאין נופלים בו על פניהם) אמר ר' אלעזר וכו' אין כאלהינו, ומוסיפים פסוקים אך צדיקים וגו' ויבטחו בך וגו' כי כל העמים וגו', וכאן עומד השליח־ציבור ואומר קדיש תתקבל, ואחר־כך אומרים פיטום הקטורת{יב}: 

[ד] אם יש יתום תוך שנתו על אביו ועל אמו, נוהגים שהוא אומר ובא לציון (כדלקמן סימן כ"ה סעיף ח'), מכל מקום קדיש תתקבל חוזר לשליח־ציבור שהתפלל מקודם{יג}. ובשאמי בשני וחמישי לפי שהספר־תורה עודנו על התיבה (כדלעיל סימן כ"ב סעיף ל"ו) נוהגים שהחזן העומד אצל הספר תורה הוא האומר ובא לציון, ולא השליח־ציבור, ורק הקדיש חוזר אחר־כך לשליח־ציבור{יד}: 

[ה] טעם שנהגו לומר שיר של יום, הוא זכר למקדש, שכן הלויים היו אומרים אותו על הקרבנות. ומכל מקום אין מנהגינו להקדים ולומר נוסח השיר שהיו הלויים וכו' בין בשאמי בין בבלדי{טו}. ועוד יש טעם אחר לאמירתו, כדי שלא יתחלפו הימים וישכחו איזה יום ראשון ואיזה יום שני וכן כולם, לפיכך עשו לכל יום מזמור כדי לעשות להם סימנים{טז}: 

[ו] עניין פיטום הקטורת, סודו רם ונישא. ונוהגים לאמרו בנחת בניגון משנה, כדי שלא לבוא לידי דילוג או הבלעת תיבה. ופסוקי פיטום הקטורת, ראוי לאמרם בטעמיהם שבתורה{יז}. ואחר־כך אומרים תנא דבי אליהו כל השונה הלכות וכו'. ויש נוהגים שהרב קורא עתה לפני הציבור שתים שלוש הלכות כגון מפסקי מרן השלחן ערוך או מחיבור רבינו הרמב"ם, בעבור אותם הממהרים לצאת למלאכתם תכף אחר השלמת התפילה, שבזה יהיה להם בטחון בחלק לעולם הבא{יח}. וכשמסיימים אומרים ר' חנניא בן עקשיא וכו', ועומד השליח־ציבור לומר קדיש דרבנן (ואם יש יתום תוך שנתו, הוא אומרו, כדלקמן סימן כ"ה סעיף ז'), ובבלדי מוסיף בתחילתו דעתיד לחדתא עלמא{יט} (כדלקמן סימן כ"ה סעיף ג'). ואחר־כך כורע ואומר ברכו וכו', ועונים הציבור והוא עמהם (כפי מנהג הבלדי, עיין לעיל סימן י"ג סעיף י"ג) ברוך י"י המבורך וכו' ועומדים לומר עלינו לשבח{כ}, השליח־ציבור בקול רם והמדקדקים אומרים עמו בלחש{כא}. וצריך לאמרו בכוונה גדולה ויש בו כמה סודות ורמזים. ובאמירת ואנחנו משתחוים, כורעים כמו בתפילה (כנזכר לעיל סימן ט"ז סעיף כ"א). ואין אומרים אחריו קדיש בבלדי, ובשאמי אומרים אחריו קדיש יהא שלמא{כב}: 

[ז] מנהגינו לומר ברכו קודם עלינו לשבח שחרית וערבית, גם בשני וחמישי, וכן בשאר כל הימים שיש בהם קריאת התורה, חוץ משבת ויום טוב שחרית שאין אומרים אותו{כג}: 

[ח] ישהה מעט קודם שיצא מבית הכנסת. וטוב לומר שלושה פסוקים אלו, אל תירא מפחד פתאום וגו'{כד} עוצו עצה וגו'{כה} ועד זקנה אני הוא וגו'{כו} שסודם רם ונישא{כז}. ובהליכתו לצאת, יצדד פניו. וכשמגיע לפתח, יחזיר פניו להיכל וישתחוה למולו ויצא, כתלמיד הנפטר מרבו. וכן היורד מן התיבה, לא יהיו אחוריו לארון הקודש{כח}. וכשיצא יאמר פסוק{כט} י"י נְחֵני בצדקתֶך למען שוררי, הישַר לפני דרכך{ל}, ופסוקים כיוצא בו לבקש מה' יתעלה שידריך אותו בדרך ישר לא יכשל בה{לא}: 

[ט] כשיוצא מבית־הכנסת, אסור לרוץ או לפסוע פסיעה גסה, לפי שמראה עצמו שעיכוב בית־הכנסת דומה עליו למשא{לב}. במה דברים אמורים, כשהולך לעסקיו. אבל אם הולך מבית־הכנסת לבית־המדרש, או אם צריך מיד לחזור לבית־ הכנסת, אדרבה מצוה לרוץ{לג}. ומה־טוב לקבוע לימוד בבית הכנסת תכף, וכדלהלן בחלק יורה־דעה הלכות תלמוד תורה סימן קס"ד סעיף ד' וסעיף ו':