סימן כ"ג - הלכות ספר-תורה שנמצא בו טעות ופיסול בשעת הקריאה

[א] אם נמצא בספר־תורה פִּסּול מחמת טעות, אין קורין בו, ומוציאים ספר־תורה אחר. ולא רק כשהוא טעות גמור, כגון יתר או חסר, או נתחלף אפילו אות אחת, כמו תוֹמים תְאוֹמים, מגרשיהן מגרשיהם, אלא אפילו אם הטעות היא באופן שאין הקריאה משתנה וגם לא הפירוש, כגון במקום שצריך להיות אבותם בוא"ו, נמצא בלא וא"ו, או בהיפך, וכן אם במקום שצריך להיות מלא יו"ד שימושית כגון אבתיכם, נמצא חסר יו"ד, או בהיפך, וכן כל כיוצא בזה, מנהגינו שמוציאין ספר־תורה אחר{א}:

[ב] וכן אם נמצא שנדבקה אות לאות, מנהגינו להוציא ס"ת אחר בכל גוונא, אפילו אם נראה שנדבק רק אחרי הכתיבה, ואעפ"י שלא נשתנתה עי"ז צורת האותיות. וזה גם באות גדולה שנדבקה בסופה, כגון נו"ן פשוטה, אעפ"י שכשיגרד מה שדבוק תישאר צורת האות{ב}. וכן אם הדיבוק מאות לאות הוא על ידי התגין. אבל התגין עצמם שנדבקו זה בזה, או שהן פרודים מגוף האותיות, כשר{ג}. ואף באות עצמה כשהדיבוק הוא קצתה בקצתה, כגון פ"א וצאד"י ושי"ן שנדבקו היודי"ן שלהן לאותיות עצמן מלבד מקום דיבוקן, כשר. והוא הדין אפילו נחלקה האות לשני גופים. שאין האות נפסלת אלא אם כן נפסדה צורתה עד שאינה נקראת כל עיקר, או אם נדמית לאות אחרת. הלכך יש להכשיר מה שנמצא בספרי־תורה קדמונים שפני היו"ד שלָּ־אל"ף נוגעים לגמרי בגוף האל"ף (דהיינו באופן שאין ליו"ד זו רגל כלל), או רגל האל"ף בגוף האל"ף, וכן כשרגל הקו"ף נדבק לגגה{ד}. וכן כל כיוצא באלו{ה}:

[ג] כשיש ספק אם זה דיבוק או לאו, אין מוציאים ספר־תורה אחר{ו}. אם נתפשטו האותיות מכח לחות הדיו וכיו"ב עד שנראות כדבוקות, ומכל מקום ניכר שאינן דבוקות, כי אין השחרורית כמו גוף האותיות, כשר{ז}: 

[ד] אם יש ספק באיזה אות, שמא אין צורתה עליה, מראים לתינוק שאינו לא חכם ולא טיפש (היינו שאינו מבין את המלים, אבל יודע ומבין את האותיות היטב) אם קוראה כראוי, כשרה. ואם לאו, פסולה. ואם התינוקות מחולקים, הולכים אחר הרוב. ודוקא כשאנו מסופקים, מועיל התינוק, משום דאז לא הוי רק גילוי מילתא בעלמא. אבל אם אנו רואים שאין האות כהלכתה, פסול אף־על־פי שהתינוק קורא אותה, כיון שעינינו רואות שאין האות כתיקונה{ח}. וכשמראים לתינוק, אין צורך לכסות לו את האותיות, לא שלפני כן ולא שלאחרי כן{ט}: 

[ה] נמצאת תיבה אחת חלוקה, עד שנראית כשתים, או שנתקרבו שתי תיבות, ונראות כאחת לתינוק{י}, או שנמצאת תיבה יתירה, בין שהיא תיבה שאין כאן מקומה כלל, בין שנכתבה תיבה אחת כפולה{יא}, וכן אם נמצא שינוי בצורת הפרשיות, כגון פתוחה במקום סתומה או סתומה במקום פתוחה, או הפסק פרשה במקום שאינו צריך, או במקום שצריך להיות הפסק פרשה ואינו, בכל אלו צריכים להוציא ספר־תורה אחר{יב}. ומלבד כל הנזכר לעיל, יש עוד דינים ופרטים מרובים בענייני האותיות וצורתם וכו', ולכן בכל ספק צריך לשאול הוראת חכם: 

[ו] גם אם נמצא שינוי מהמסורת שלנו בספרי תימן בחסרות ויתירות או בפרשיות (כמו שנפרט בס"ד להלן בחלק יורה־דעה הלכות כתיבת ספר־תורה סימן קס"ה סעיף כ'), מנהגינו להוציא ס"ת אחר. כי ספרי־תורה שלנו מוחזקים בדקדוק גמור כמפי משה מפי הגבורה, שהם מועתקים מספר־תורה שכתב רבינו הרמב"ם זיע"א, על פי ספרו המוסמך של בן־אשר, וי"א שכן נמצא גם בספר־תורה של עזרא הסופר{יג}: 

[ז] אין חילוק בכל האמור כאן, בין קריאת ספר־תורה בשני וחמישי, לבין בשבת שחרית או במנחה וכיו"ב. אלא שבחול יכולין לגרוד שם להפרידם{יד}. וכן אם צריך לתקנו בדיו, מתקנים אותו. ואעפ"י שעודנו לח, יכולים להמשיך הקריאה מיד. ואדרבה אין להמתין עד שיתייבש הדיו, מפני כבוד הציבור{טו}: 

[ח] כשנמצא פיסול שצריכין להוציא ספר־תורה אחר, אם אירע זה בין גֻברא לגֻברא, מחזירים אותו להיכל ומוציאים ספר־תורה אחר, ומתחילים ממקום שפסקו, ומשלימים מניין הקרואים. והעולים הקודמים בספר־תורה הפסול, נחשבים ממניין הקרואים. וכן אם נמצא הפיסול באמצע הקריאה, מפסיקין מיד, ומחזירים אותו להיכל, ומוציאים ספר־תורה אחר, והקורא גומר קריאתו בספר הכשר (ואם הפסיק באמצע פסוק, יתחיל מתחילת הפסוק{טז}. ונראה דאפילו לא נשתייר אלא פסוק אחד, אינו צריך לקרות יותר{יז}. ואם נודעה הטעות רק אחרי שכבר קראו כמה פסוקים, אינו חוזר לקרות ממקום הטעות אלא ממקום שהפסיק{יח}) ומברך ברכה אחרונה. אבל ברכה ראשונה אינו מברך, שעלתה לו הברכה שבירך על ספר־התורה הפסול{יט}. והוא הדין אפילו אם לא התחילו כלל לקרות, שנמצא הפִּסּול מיד לאחר הברכה, שגם־כן מוציאין ספר־תורה אחר, ולא יברך שוב ברכה ראשונה{כ}: 

[ט] נמצא פִּסּול בספר־תורה שהוא טעות גמור, ואין שם ספר־תורה אחר, משלימין בו מניין הקרואים בלא ברכות{כא} (ועיין לקמן בסוף סעיף שאחר זה). והוא הדין ליתר עשרים דברים הפוסלים ספר־תורה, המבוארים ברמב"ם (בתחילת פרק י' מהלכות ספר תורה) ובשאר ספרי הפוסקים: 

[י] יש אומרים שאם נמצא פיסול בספר־תורה בחוֹמֶש אחד, מותר לקרות בו בחומש אחר. כגון אם הפיסול הוא בספר בראשית, מותר לקרות בו בברכות בספר שמות. ואין לסמוך על זה זולת בשעת הדוחק כשלא היה אפשר לתקנו, או שנמצא בשבת או יום־טוב, ואין בבית־הכנסת ספר־תורה אחר. בפרט כשהפיסול הוא מפני דיבוק קל בסוף אות גדולה (עיין לעיל סעיף ב'). ומכל מקום בשבת במנחה, אין להוציאו, כיון שאז אין הקריאה חובה כל־כך, שלא נתקנה אלא משום אותם שאינם באים בשני ובחמישי לבית־הכנסת{כב}. ובשעת דוחק גמור, דהיינו שאין להם אפשרות להביא ספר־תורה ממקום אחר ויתבטלו מהקריאה בו, יש מקום להקל אפילו בטעות חסר ויתר (כשאינו טעות גמור. דהיינו כשאין משתנה עי"ז הקריאה או הפירוש, עיין לעיל סעיף א'){כג} אפילו שהטעות באותו חומש ואף באותה קריאה שקוראים אז{כד}: 

[יא] אם נקרעה התפירה שבין שתי יריעות, אם נשארו לכל הפחות חמש תפירות של קיימא, קורין בו. ואם לאו, מוציאין ספר־תורה אחר. ואם אין ספר־תורה אחר, והקרע הוא בחומש אחר, קורין בו אף־על־פי שלא נשארו רק ב' תפירות{כה}. ואם העמודים (דהיינו העצים שבתחילת הספר ובסופו) אינם תפורים, כשר, ואין להוציא ספר־תורה אחר{כו}: 

[יב] נמצא שעְוה או חֵלֶב שנטפו על אות או תיבה, אם הוא בחול, יסירם. ובשבת או יום טוב, אם נראין האותיות, יכולים לקרות בו כך. אבל כשהם מכוסים מאד עד שאינן נראין, אם הוא במקום שאין צריכין אז לקרות שם, יכולין לקרות בו בברכות. אבל אם הוא במקום שצריכין לקרות, והרי אסור לקרות אפילו תיבה אחת שלא מן הכתב (כדלעיל סימן כ"ב סעיף י"ב) על כן אם אפשר להסיר את השעוה או החלב כלאחר־יד, דהיינו כשהם יבשים מאד, ויקפל את הגויל שעל־ידי־זה יפלו, הרבה פוסקים מתירים לעשות כן. ואם לאו, אין קורין בו. וכשמסירים בחול את השעוה והחלב, אם הוא על אחד מן השמות הקדושים, ישגיחו שלא לבוא חס־ושלום למחיקת האותיות, אלא יחממו מתחת היריעה{כז}: