|
||
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו. פרויקט הכנסת מאמרי מרן שליט"א מעשרות ספרים ירחונים וכתבי עת הפזורים על פני עשרות שנים לאתר יד מהרי"ץ "נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א. |
סיפור לפסח! נס הצלה בתימן שנעשה ע"י הקדוש מהר"ר יהודה צעדי זצוק"ל |
||||||||
מספר צפיות: 25497 | ||||||||
סיפור לפסח! נס הצלה בתימן שנעשה ע"י הקדוש מהר"ר יהודה צעדי זצוק"ל סופר ע"י מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, במסגרת השיעור השבועי – מוצש"ק חול המועד פסח לכבוד המאורע ביקשו ממני, להגיד איזה דבר, מה שנעשה לאבותינו. לספר סיפור מהניסים והנפלאות שנעשו לאבותינו בימים ההם, בזמן הזה. כפי שפתחנו, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל, בדרך כלל בליל הסדר צריך להיות הזמן של הגאולה. וח"ו אם לא זוכים, הזמן הזה נהיה זמן של צרות. כמה עלילות דם היו בליל הסדר. דרך אגב, המהר"ל מפראג נולד בליל הסדר. המהר"ל מפראג כידוע הציל מהרבה עלילות דם, והוא נולד בליל הסדר, משמים שלחו אותו. אבל הרבה דברים, הרבה צרות, אירעו דוקא בליל הסדר. דוקא ביום שמיועד לגאולה, אם היינו זוכים. אבל כנראה, שאצל הקב"ה הכל מדה כנגד מדה, ח"ו אם עם ישראל לא זוכים לגאולה, ה' מביא עליהם צרה. דהיינו, אם הייתם ראויים זה היה צריך להיות זמן של גאולה, ואם לא הייתם ראויים לגאולה, נהיה בדיוק הפוך רח"ל. אקרא לכם סיפור שהיה בתימן. הסיפור קשור למארי יהודה צעדי זצוק"ל, שמהרי"ץ מביא אותו בתור מורינו, כותב עליו מורינו הרב רבי יהודה צעדי. ההקדמה שלו לסידור מובאת בתחילת התכלאל עץ חיים. מהרי"ץ כותב עליו שהוא היה אדם קדוש. ועכשיו תבינו, שלא לחנם הוא נחשב קדוש, גברא רבא, וגם בעל קבלה מעשית, ושבזכותו ניצולו בליל הסדר במעשה שהיה. כתוב כך, בשנת התקע"ח לאלף הששי בקכ"ט לשטרות, מהר"י צעדי הודיע בבתי הכנסת שישובו בתשובה, עשה פרסום, באותה שנה בליל פסח יגאלו ויבוא מלך המשיח. השיב אותו לץ אחד, עשיר, אין אנחנו צריכים להיגאל, הרי אנחנו שרויים בשמחה ובצהלה, לא צריכים משיחים. טוב לנו ככה. אמר לו, חייך, בליל הסדר תבוא חדר בחדר להיחבא. זו קללה. אם אתה לא מאמין, יהיה בדיוק הפוך. וכך היה, בליל פסח באו גייסות הרבה, והרגו מישראל, ובזזו את בתיהם, וקרעו ספרי תורה, ואותו האיש התחבא בבית הכבוד. הוא אומר, כבר חובר על זה השיר בלשון ערבי וכו' שיר גדול וכו'. העיקר, זה היה מאורע גדול, שעשה רעש גדול ושלא זכו. מוהרר"י צעדי לא היה לו רק בן אחד, ושמו מוהר"ר יחיא צעדי. מכירים. הוא היה חבר בבית דין של מהרי"ץ. מהרי"ץ בבית דינו היו שלשה, הוא, ומארי יחיא צעדי, הבן של מארי יהודה צעדי, והשלישי מארי יחיא משרקי, הבן של בעל השתילי זתים. בכל אופן, היה לו רק את הבן הזה. והיתה לו בת אחת, נשואה לבית אלבדיחי, ילדה לו בן אחד שמו יהודה שוכר. שוכר זה יהודה. למה שוכר זה יהודה? יהודה אתה יודוך אחיך, בתפסיר זה יהודה אבל בערבית כשרוצים לומר תודה אומרים שוכרן. פירוש המלה אנא אשכורך, הכוונה, אני אתן לך תודה. יהודה מתרגמים שוכר. יהודה דהיינו שוכר היה עשיר, אבל לא היה בעל תורה. מהר"י צעדי היה זקן ביותר, ועוסק בתורה יומם ולילה, אבל עני ביותר. אתם יודעים, דרך אגב אולי כדי להבין את הדבר, היו בתימן הרבה ת"ח עניים, ומספרים עליהם נסים ונפלאות. היו עניים ויכלו לעשות לעצמם פרנסה, בדרך כזו או אחרת, אבל הם לא רצו. אם הקב"ה גזר עליהם העניות, לא רצו להתפרנס ממעשה ניסים. לא רצו לגרוע מהשכר שלהם. סבלו דוחק ועניות, ועסקו בתורה. ממש בצער גדול. בכל אופן, הבן של מהר"י צעדי גם היה בעל תורה ועני ביותר, אבל הנכד יהודה בדיחי היה עשיר, והיה תמיד מפרנס את סבו. היה תמיד קורא לו, תבוא אלי. יהודה בדיחי היה מזמין את זקנו מהר"י צעדי על שלחנו, וכל שכן בימים טובים שלא יזוז מעל שלחנו. ומה היה שכרו? נולד לו בן אחד ת"ח גדול, ושמו מורינו יחיא בן יהודה אלבדיחי, בעל חן טוב ולחם תודה. מכירים את הספרים האלה. בזכות שהיה מחזיק תורה, מחזיק את סבו. ויהי מימים כי זקן רבי יהודה צעדי ועיניו כבדו מזוקן, תמיד יושב בחדרו להגות בתורתו, יום י"ב לחודש ניסן, ערב לפני ליל הסדר, העמיד המלך אלמנצור את בנו אלמנצור הצעיר והלבישהו כתר מלכות. היה אימאם זקן, כנראה ראה שהוא לא מסוגל להמשיך בתפקיד, אמר לבן שלו מנצור הצעיר הקטן, תהיה עכשיו אתה המלך, תנהל את עניני המלוכה, ואני אשב בצד. ויבוא אל אביו וישתחוה לו ויכרע על ברכיו וכו' ויאמר ברוך אשר העמיד אותך מלך יושב על כסאי, רק, מזהיר אותו האימאם הזקן, השמר לך ושמור נפשך שלא תתגרה ביהודים, למען תאריך ימים על ממלכתך. תזהר, ביהודים אל תיגע. אמר לו, למה אתה חסר דעה כמותם? בני אדם ככל שמזדקנים דעתם מיטרפת עליהם, אתה כנראה כבר לא בשכלך, אני כל עצמה של מלכות לא קיבלתי, רק כדי להרוג ולאבד את כל היהודים. ולא יזכר שם ישראל עוד. אמר לו, בני, חושש אני לך שמא תבכה. אני חושש שבסוף אתה רק תצטער, תבכה מזה. אמר לו, אבא, אני אמרתי לך שאתה חסר תבונה, אתה לא מדבר בדעת, אין להם אפי' חרבות להילחם, אין בהם ממש. אני יכול לכלותם ברגע קטן, כי חלשים הם. ה' מואס אותם ורוצה להכחידם מן הארץ. אמר לו, בני, אם תשמע לעצתי היזהר והישמר מהם, הם נראים כמו תולעת שמשברת כמה קורות גדולות. אמר לו, אבא, איך אתה אומר? אומה זאת אינה נחשבת אומה, ואין להם שֵם בגויים. אני אשלח ילדים קטנים יוכלו להכחידם ברגע. לא צריך אפילו צבא, כמה ילדים יגמרו אותם. אמר לו, בני, אל יקלו בעיניך, כי כבר ניסיתי, אני כבר זקן יש לי נסיון, תשמע לי, לא יכלתי להם. הם מפילים שיני אריות ומשברים מלתעות כפירים. אמר לו, אבא, בחייך, מחר אני גומר את כל הסיפור, למחר אעשה הדבר הזה, ולא יזכר שם ישראל עוד. ח"ו. באותו הלילה הוא ליל ארבעה עשר בניסן, ליל בדיקת חמץ, באו כל הגויים לשמוע תפילות מפי האימאם החדש, נתקבצו כולם אל המסגף הנקרא אלגאמע אלכביר, זה המסגף הכי גדול שלהם בצנעא. אחרי התפילה אמר להם שמעו עמים כולם, מטעם המלך ודתו, למחר יש חג ליהודים, כל אנשי המדינה יחד תבואו כשמעכם קול הטאסה. טאסה זה עריבה גדולה עשויה מנחושת, לנחושת יש קול צלול, וכשמכים עליה זה משמיע רעש גדול. אם תשמעו את הקול של הטאסה של האימאם, בחרבות כולם מגיעים ונרד אל היהודים בטח, לא נחיה כל נשמה. כל היהודים יושבים בביתם בליל הסדר, ונגמור עם כולם בבתיהם. רק תזכרו שהסימן הוא כשישמע קול הטאסה. וכל אשר לא יבוא וימרה את פי נְוָלִי יִתְּשָׂם. זה פסוק מספר דניאל, כלומר, יחריבו את הבית שלו או יעשו אותו מקום אשפה. ונשמרתם מאד לנפשותיכם שלא להוציא סוד הדברים שידעו היהודים מה שאנחנו מחשבים עליהם. אף אחד שלא ידבר, זה סוד בינינו. מחר בהפתעה אנחנו פושטים על שכונת היהודים, מה שנקרא קאע אל יהוד. והם לא ידעו כי שומע מומר אחד שהמיר מהיהודים. שאמרו חכמים גיורא עד עשרא דרי לא תבזי ארמאה באפיה. צריך להיזהר מאד בהם. סוף סוף הוא יהודי, אפילו שהוא מומר. בקיצור, המומר הזה השכים למחרת וסר אל רעהו יהודה בדיחי, אומר לו אני רוצה להגיד לך סוד. אני מגלה לך אבל תיזהר שאל תגיד לאף אחד בעולם. אני אוהב אותך, ולכן אני מספר רק לך. אמר לו, איעצך נא עצה, תקום תמלט את נפשך ואת נפש אנשי ביתך תסע מן המקום הזה, כך וכך היה המעשה. נמנו וגמרו במסגף להשמיד את שונאי ישראל עד גמירא מאיש ועד אשה מקטן ועד גדול מעולל ועד יונק יבואו בלאט ואתם ישנים בליל חגיכם. אבל אל תוציא סוד, כי המוציא את הסוד דמו בראשו. אלא מפני אהבתך הגדתי לך. תצא מצנעא עם כל המשפחה שלך, תברח מהעיר הזאת. כשמוע יהודה בדיחי הדברים האלה, (אה, אני רואה שנמצא פה מישהו מהצאצאים שלו. אתה מכיר את הסיפור? מוכר לך. אתה יודע בשם מי הוא מספר את זה? הוא כותב בסוף, שהוא שמע את הסיפור מפי מהר"ר עמנואל בן כמוהר"ר יחיא אלבדיחי. הוא שמע את זה מאנשים שהיו ממש בתוך העניינים.) בקיצור, יהודה בדיחי שמע את הדברים האלה, ונמס לבבו, ולא קמה עוד רוח בו מפני הבשורה הרעה הזאת. נבהל, מה עושים? ומצד שני אי אפשר להתייעץ עם אף אחד, זה סוד שאסור לספר. ויקם סגר את חנותו והלך אל זקנו מהר"י צעדי, והוא בחדר לבדו יושב ועוסק בתורה. הלך לסבא שלו. ראה אותו לומד, וחדרו פתוח אל הרחוב, ויבוא אליו ויכרע על ברכיו ויבך בכי גדול. ויצעק ויאמר לו למה תבכה? קום לך אל הבית ותכין צרכי החג, ליל שימורים הוא לה'. ויספר לו את כל הקורות. כנראה לא פחד, חשב שהוא לא יספר. ויאמר לו, אל תאמין ליצר הרע שבא לבלבל דעתך להטרידך וכו' ממצות ה'. הוא מנסה להגיד לו, סבא יש צרה צרורה, והוא אמר לו, אל תדאג, זה רק בלבול. במקום שתעסוק במצוות, אתה מתבלבל. בקיצור, הלך מעמו בפחי נפש. והרב זכרונו לברכה יושב ולומד בתורה, אין כסף בידו כי עני הוא. והנה עבר אדם אחד ונתן לו עשרים כּבאיר, אינני מכיר את המלה הזאת, כּבאיר, כנראה זה שם של מטבעות שהיו אז. אמר לו, בבקשה הרב, קח נא את ברכתי אשר הובאת לך בשביל שאיפת נחיריים הנקרא בורדקאן. תיקח את זה ותקנה טבק, נתן לו את הכסף וזהו. הרב קיבל. עבר תינוק ישראל מהרחוב, אמר לו לך אל תוך כבשן האש של קדרים וקח לי משם ארבעה שברי חרס ואני אתן לך ארבעה כּבאיר שכרך. יש מקום שעושים שם כבשן, אלה שמתעסקים עם כלי חרס. תביא לי ארבעה שברים של חרס, ותקבל ארבעה מטבעות. הלך והביא ונתן לו. עמד וכתב עליהם שמות קדושים. כתוב פה מה הם השמות קדושים, והם ראשי תיבות, ותבער אש בעדתם, בדיוק כמו השמות האלה, להבה תלהט רשעים, המלים הולך וחוזר לפי הפסוק הזה. ותבער אש בעדתם להבה תלהט רשעים. בקיצור, על כל חרס הוא רשם שם אחד קדוש. אמר לתינוק עכשיו תיקח אותם, אני אתן לך עוד ארבעה כּבאיר, ואתה תזרוק אותם לארבעה פינות העיר, צפונה וקדמה ונגבה וימה, תשים בכל מקום את השברים של החרס הזה. אמר לו, טוב. הלך וזרקם ויהי כמחריש. והנער לא ידע מאומה. והאיש יהודה, זה יהודה בדיחי, מסכן, כל היום דמעות יורדות כנחל, מחשב בליבו איך למחר ח"ו והרחובות ריקים מקטן ועד גדול, כמו שחשב האימאם, לא יחיה. ולא ידע מה עשה זקנו מארי צעדי, כי לא הגיד לו כלום. לעת ערב, באו כולם מלובשים לערבית גדולים וקטנים אל בית הכנסת שמחים וטובי לב, הודו לה' כי טוב, שמחה, עלו לשמים, זה המזמור של החג, כל האנשים שמחים בבית הכנסת והאוירה מרוממת, והוא מסכן יהודה הזה בוכה בוכה, ודמעות נוזלות בחיל. אבל הוא לא מספר לאף אחד, לא הגיד לאנשים סודו. גמרו את התפילה, אחז ביד מהר"י צעדי כי הוא זקן מאד, והביאו אל ביתו. הרי הוא נהג תמיד להחזיק אותו, להזמין אותו אל ביתו. הושיב אותו על מושבו, בזוית ישיבתו והסיבתו. טוב, התחילו קידוש, תרומה הבדילנו מכל עם, כולם שמחים, כל אנשי הבית אשתו ובניו ובנותיו מסובים בשמחה. שתו כוס ראשון. באו לרחוץ מים לטבול הירקות, עוד מעט כרפס, והנה טאסה. פתאום הוא שומע את הטאסה הזאת. שמע את הצלצול, מקבצים את כל הערבים ככל אשר ציוה אותם האימאם בליל ארבעה עשר. רק שמע את הטאסה, וקם ממקומו, נבהל. קם. אמר לו זקנו מה לך? שב. אמר לו, אני לא יכול, לא יכול להגיד הגדה, אני רוצה לראות מה יהיה בסוף הלילה הזה, מה יהיה אחריתנו, נחיה או נמות. אמר לו, בני אל תחוש, תעשה רצון ה' יתברך, וה' סביב לעמו, לא יטוש ה' את עמו. אמר לו, אין ליבי שוקט ובוטח. ליבי בוער בלהבי אש, גחלת בקרבי, אני לא אוכל עכשיו לעשות שום דבר. בקיצור, עלה לגג לראות מה תהיה האחרית. כל היהודים שקט ושלוה. שומע שאומרים את ההגדה בשמחה בנועם שפה, בטוב כל, שותים ארבעה כוסות. השלימו סדרם כל יושבי שכונת היהודים, והלכו לישון, יחד לחיים ולשלום, הפקידו את רוחם ביד יוצרם. אבל, חוץ ממנו. והאיש יהודה ואנשי ביתו שמו נפשם בכפיהם, מחכים על הגג. ויהי כאשר התקבצו כל בני קטורה, אחר שלש שעות או יותר, והאימאם לפניהם, שבעת אלפים איש, כולם אחוזי חרבות שלופות בידם, כאשר ציוום האימאם מלכם. והירח היתה בהירה ביותר, ליל חמשה עשר בחודש. והנה ירדו כולם דרך שכונת היהודים. הגיעו לצפון והנה אש עולה עד לב השמים. רואים אש מפסיקה בינה לבינם, אמר להם האימאם, עיברו, אל תיראו, כישופים הם. זה רק אחיזת עיניים, כישוף, תעברו. עברו מהם, נשרפו. נשאום על כפיהם. אמרו, נלך לצד מזרח, נשרפו גם שם. חזרו ונסובו מדרומה של העיר, נשרפו. חזרו מפאת ימה, לא הצליחו. ותבער אש בעדתם להבה תלהט רשעים. מחכים אולי תיפסק האש, וכי כמה זמן תדלוק האש? שהו ארבע שעות, והם מקיפים, מסתובבים אולי ימצאו איזושהי פירצה מאיפה להיכנס, לא מצאו. האש בוערת ובוערת בלי הפסקה, חזרו אל בתיהם, נזורו אחור בפחי נפש. מיד בכה אותו רשע, כי לא עלתה בידו, ותכף חזר אל אביו והגיד לו כל המעשה. אמר לו, בני, הרי אמרתי לך, תיזהר ותישמר מהם, נשיכתם נשיכת שועל וכל דבריהם כגחלי אש. כמובן הוא לא יודע תורה, אלא זה החכם שכתב את הסיפור שם לו את המלים בפה. כיון שראה יהודה אלבדיחי את מעשה הגייסות שנסבו על העיר וחזרו, ירד לעשות הסדר מחדש. מארי יהודה צעדי נשאר בחדר יושב בפינה, מחכה. עוד לא גמרו את הסדר, הפסיקו באמצע, עד שהוא יחזור. חזר, והזקן עודנו במקומו יושב בזוית. אמר לו, בני, ראית מה עשו? הם ציערו את עצמם, נסובו על העיר, וחזרו ולא הרגו אפילו חתול אחד. הוא ידע כבר ברוח הקודש מה היה. אמר לו, נכון, אפילו חתול אחד לא הרגו. בקיצור, עשו הסדר בשמחה הוא ואנשי ביתו עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר הגיע זמן התפילה והלכו להתפלל ולא טעמו טעם שינה כל הלילה. תחילתה יגון וסופה ששון, תחילתה אנחה וסופה שמחה, כי רגע באפו חיים ברצונו, בערב ילין בכי ולבוקר רינה. הפכת מספדי למחול לי פיתחת שקי ותאזרני שמחה. אחרי התפילה השכים המומר להגיד ליהודה בדיחי את שאירע. מספר לו, אתה יודע מה היה? הייתי איתם בלילה, הגענו ואש מקיפה את העיר, נשרפו אולי חמשה עשר אנשים, חשבו שזה כישוף, לא האמינו שזה מה'. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. זה מה שאנחנו מתפללים על ירושלם, ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. הקב"ה יעשה עמנו ניסים ונפלאות כמו שעשה עם אבותינו. אמן. אמנם, בדורות ההם היו אנשי מעשה, אנשים צדיקים וחסידים שיכלו לעשות ניסים ונפלאות. אבל אנחנו לצערינו, אנשי אמונה אבדו. אין אנשים כאלה צדיקים כמו שהיו. חז"ל אומרים, מפני מה ישראל מתפללים ואינם נענין, מפני שאינם יודעים להתפלל בשם. דהיינו, לא יודעים בדיוק לפעול את הפעולות, כדי שיהיה להם את הכח לעשות דברים שיוצאים מגדר הטבע. בדור כזה, רק הקב"ה יושיענו למען שמו. אבל הכל תלוי בנו. לכן אומרים את המזמור הזה בפסח, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. למה בחרו דוקא את המזמור הזה? הלא יש הרבה מזמורים בתהלים שמדברים בעניין יציאת מצרים, ואפילו יש מזמורים שכתוב בהם יציאת מצרים בצורה יותר מפורטת. כגון שרץ ארצם צפרדעים בחדרי מלכיהם וגו', זה מזמור שלכאורה מתאים יותר לאומרו בפסח, מדובר שם ממש על עשר מכות. ופה במזמור שאנחנו אומרים, אנו מדברים משהו שבערך נוגע ליציאת מצרים, יאמרו גאולי ה', אבל לא מדובר מפורש על יציאת מצרים. אלא מה, בגלל שיש במזמור הזה ארבע פעמים ויצעקו אל ה', ויזעקו, זה רומז על ארבע מלכיות. הדבר בא להגיד שהתשועה שלנו תהיה, רק אם נצעק אל ה'. ויצעקו אל ה'. הגאולה תבוא, רק אם אנחנו נשוב לה', ונצעק צעקה גדולה, ובשכר זה יתקיים בנו מקרא שכתוב וישמע אל נאקתם. אמן כן יהי רצון. |
||||||||
|
||||||||
כניסה לחברים רשומים |