סימן כ' - הלכות נשיאת כפים

[א] מצות עֲשֵׂה מן התורה על הכהנים שיברכו את העם, שנאמר{א} כה תברכו את בני ישראל. וכל כהן שאין בו אחד מהדברים הפוסלים אותו (שיתבארו בסימן זה) ואינו עולה לדוכן, עובר בַּעֲשֵׂה. ואינו עובר אלא כשקוראין אותו, שנאמר{ב} אמור להם, ותרגם אונקלוס כד תימרון להון{ג}: 

[ב] אין נשיאת־כפים בפחות מעשרה (ועיין לעיל סימן י"ג סעיף י"ז) והכהנים מן המניין. לפי שגם הם בכלל הברכה, שנאמר{ד} ואני אברכם. ואין להקפיד שיהא שם ספר תורה דוקא{ה}: 

[ג] יש אומרים שקודם העלייה לדוכן צריכים הכהנים ליטול ידיהם עד הפֵּרֶק, והלוי יוצק מים על ידיהם{ו}. אבל מנהגינו כדעת רבינו הרמב"ם שכיון שנטלו ידיהם בבוקר ואינם יודעים להם שום טומאה, אינם צריכים לחזור וליטול{ז}. ולא רק בתפילת שחרית, אלא גם במוסף אינם נוטלים{ח}: 

[ד] אסור שיעלו הכהנים לדוכן במנעלים או בסנדלים{ט}. וטוב ליזהר להצניעם תחת הספסלים, שלא יהיו מגולים ונראים, מפני כבוד הציבור{י}. ולא ישתה הכהן יין ולא שאר משקה ממשקאות המשכרים קודם נשיאת כפים{יא}: 

[ה] בשעה שהכהנים מברכין את העם, לא יביטו ולא יַסִּיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה (או יעצמו אותם{יב}) כמו בתפילה, ויכוונו לברכה. ויהיו פניהם נגד פני הכהנים, אבל לא יסתכלו בהם{יג}. וגם הכהנים בעצמם לא יסתכלו בידיהם. ועל כן יש מקומות נוהגים לשלשל את הטלית על פניהם, וידיהם חוץ לטלית. וברוב המקומות נוהגים שמשלשלים הטלית גם על ידיהם, כדי שלא יסתכלו העם בהם ויסיחו דעתם{יד} (ועיין עוד לקמן סעיף כ"א). אך הציבור, אינם משלשלים את הטליתות על פניהם{טו}. אבל יש מקומות שגם הכהנים אינם מכסים אפילו את פניהם{טז}: 

[ו] הציבור עומדים בְּשָׁעַת נשיאת כפים, כמו ביתר חזרת התפילה (כדלעיל סימן י"ח סעיף ב'){יז}. ואין לציבור לומר שום פסוק בשעה שהכהנים אומרים את התיבות{יח}. רק ישמעו היטב בכוונה את התיבות מפי הכהנים, כי כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין ומכוין לברכה{יט}: 

[ז] העם שאחורי הכהנים, אינם בכלל הברכה, אלא אם־כן היו אנוסים. אבל העם שמן הצדדים לפניהם, המה בכלל הברכה. ובבית־הכנסת שההיכל בולט מן הכּוֹתָל, האנשים שעומדין אצל הכותל המזרחי, המה מן הצדדין שאחורי הכהנים. לפיכך צריכים אז ללכת משם, ולעמוד במקום שיהיו לכל הפחות מן הצדדין שלפני הכהנים. ואם אי אפשר, נחשבים כמו אנוסים והם בכלל הברכה. ומכל־מקום לא יהפכו פניהם לכותל, אלא לצד הכהנים{כ}: 

[ח] וזהו סדר נשיאת כפים לפי מנהגינו. כשהשליח ציבור מתחיל רצה, נעקרים כל הכהנים שבבית־הכנסת ממקומותיהם לעלות לדוכן. ובדיעבד, יכולים לעקור רגליהם בכל מֶשֶך ברכת רצה{כא} (ועיין עוד לקמן סוף סעיף י"ח). ועומדים שם כשפניהם להיכל ואחוריהם לציבור, ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם. ואחרי שאמרו מודים דרבנן עם הקהל בלחש (כדלעיל סימן י"ח סעיף ז') מוסיפים הם לומר עוד בלחש, יהי רצון מלפניך י"י אלהינו שתהיה הברכה שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה, ואל יהי בה מכשול ועוון מעתה ועד עולם. ויאריכו בתפילה זו, עד שהשליח־ציבור מסיים הטוב שמך ולך נאה להודות, כדי שיענו הציבור אמן גם על תפילתם, וגם הכהנים יענו אמן על ברכת השליח־ציבור{כב}: 

[ט] ואז קורא להם הממונה מהקהל "כהנים" (ולא השליח־ציבור, מחשש הפסק{כג}), והם פותחים לברך כולם ביחד בקול רם, בא"י אמ"ה אשר קידשנו בקדושתו שלְּ־אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה (ומה שאומרים "באהבה", הוא לאפוקי שאם הציבור שונאים את הכהן, או הכהן שונא את הציבור, לא ישא את כפיו, וסכנה הוא לכהן אם ישא את כפיו, ועל כן יֵצֵא מבית־הכנסת אם אינו יכול לכוף את יצרו ולהסיר השנאה מליבו{כד}). ועונים הציבור אמן (ואפילו בשעת הדוחק שמתפללים עם השליח־ציבור בלא לחש תחילה, ואין בזה משום הפסק וכדלקמן סימן נ' סעיף י') וגם השליח־ציבור עונה אמן עמהם אפילו אם הוא מתפלל בעל־פה (מה שאין כן על הפסוקים, וכדלקמן סעיף י"א). ואחרי גמר הברכה, הופכין הכהנים פניהם כלפי העם{כה}: 

[י] ופושטים את אצבעותיהם, ומגביהים את ידיהם כנגד כתיפיהם{כו}, וחולקים אצבעותיהם שיהיו ביניהם חמשה אַוֵּירים, דהיינו בין שתי אצבעות לשתי אצבעות אַוֵּיר אחד. ובין שתי אצבעות לאגודל גם־כן אויר אחד, וכן ביד השנייה, הרי ארבעה אוירים. ובין אגודל לאגודל גם־כן אויר אחד, הרי חמשה אוירים. וצריך לעשות כן, משום דכתיב{כז} מציץ מן החרכים, ה' חרכים (פי' חלונות). ומגביהים יד הימנית קצת למעלה מהשמאלית. (ויש שאינם מגביהים הרבה עד שיפרדו, אלא אגודל ימין מונח על אגודל שמאל. והרבה כהנים נוהגים להפרידם, זו לבד וזו לבד). ופורשים כפיהם, שיהיה תוך כפיהם כנגד הארץ, ואחורי ידיהם כנגד השמים{כח}: 

[יא] ומתחילים הכהנים מעצמם לומר תיבת יברכך (מפני שהקירוי כדי שלא יטעו, ובתיבה הראשונה אין חשש זה. ועוד שלא להפסיק בין הברכה לתיבה הראשונה), ומשם ואילך השליח־ ציבור מְקַרֶא אותם מלה במלה, עד שמסיימים פסוק ראשון. דהיינו הוא אומר י"י, והם אומרים י"י. הוא אומר וישמרך, והם אומרים וישמרך. ואחר זה עונים הציבור אמן. וכן הפסוק השני והשלישי. ואז ממשיך שליח־ציבור ואומר שים שלום וכו'{כט}. (וגם בשעת הדוחק שמתפללים הקהל עם השליח־ציבור תפילה אחת, עונים אמן אף על הפסוקים{ל} וכדלקמן סימן נ' סעיף י'). והקירוי שמקרא אותם, הוא בקול רם, שווה קולו כקולם, וכנגינתם עצמה{לא}. אך שליח־ציבור אינו רשאי לענות אמן אחריהם, שמא יתבלבל על ידי זה ולא ידע מה שעליו לומר אחר־כך. ואם הוא בטוח שלא יתבלבל, רשאי. הלכך אם יש סידור לפניו, רשאי לענות אמן. וכל זה דוקא באמן שאחר הפסוקים. אבל אמן שאחר הברכה, יכול הוא לענות אף על פי שאינו בטוח, כיון שלפי מנהגינו הכהנים הם המתחילים יברכך וכדלעיל סעיף ט'{לב}: 

[יב] הכהנים הופכים את פניהם וגופם לצפון ולדרום (במקומות שההיכל במזרח), כשהם אומרים התיבות דלקמן, יברכך, וישמרך, אליך, ויחנך, אליך, לך, שלום. מפני שתיבות אלו הן לנוכח, לכן הופכים את עצמם גם לצדדים, כדי לכלול בברכתם גם את אלו שאינם עומדים מולם ממש. ומה שהופכים גם בתיבת שלום, לפי שהיא סיום הברכות{לג}. ויש אומרים שמאריכים יותר בניגון תיבות אלו{לד}. ואין מנגנים אלא ניגון אחד מתחילה ועד סוף{לה}: 

[יג] ואחר־כך מתחיל השליח־ציבור שים שלום, ואז הכהנים מחזירים את פניהם כלפי ההיכל, וכופפים אצבעותיהם, ועומדים בדוכן עד שיגמור התפילה, וחוזרים למקומותיהם. ובזמן שהחזירו פניהם להיכל, הם אומרים בלחש, עשינו מה שגזרת עלינו וכו'. ויאריכו בתפילה זו עד שיסיים שליח־ציבור המברך את עמו ישראל בשלום, כדי שיענו הציבור אמן גם על תפילתם. וגם הכהנים יענו אמן על ברכת השליח־ציבור. ואם אינם יכוּלים להאריך כל־כך, יאמרו עוד, אדיר במרום וכו'{לו}: 

[יד] אין הממונה שקורא "כהנים" רשאי לומר זאת, עד שיכלה אמן מפי רוב הציבור שעונים בסיום ברכת מודים. ואין הכהנים רשאים להתחיל בברכת אשר קדשנו וכו', עד שתכלה לגמרי תיבת "כהנים" מפי הממונה. ואין הכהנים רשאים להתחיל יברכך, עד לאחר שיכלה אמן מפי כל הציבור שעונים על ברכתם. וכן אינם רשאים להתחיל בתיבה, עד שתכלה מפי השליח־ציבור המקרא אותם. ואין הציבור עונים אמן עד שתכלה התיבה שבסוף כל פסוק מפי הכהנים. וכן באמן שעונים אחר וישמרך, ויחנך, שלום, ימתין השליח־ציבור ולא יתחיל, יאר, ישא, שים שלום, עד לאחר שיכלה אמן מפי כל הציבור. ואין הכהנים רשאים להחזיר פניהם מן הציבור להיכל, עד שיתחיל שליח־ציבור שים שלום. ואינם רשאים לכפוף אצבעותיהן מפשיטתן, עד שיחזירו פניהם מן הציבור. ואינם רשאים לעקור מן הדוכן, עד שיסיים שליח־ציבור המברך את עמו ישראל בשלום{לז}: 

[טו] כשמחזירין הכהנים את פניהם, בין בתחילה בין בסוף, לא יחזירו אלא דרך ימין, דהיינו שיפנו לימינם. לפיכך בתחילה כשעומדים ופניהם כלפי ההיכל שהוא במזרח, ומתחילים להחזיר פניהם כלפי הציבור, יפנו לדרום, ואחר־כך למערב. ובסוף כשמתחיל שליח־ציבור שים שלום, והם הופכים פניהם למזרח, יפנו דרך צפון. וכן בתיבות שהופכים את פניהם (כדלעיל סעיף י"ב) יפנו לצפון תחילה. וכשהם יורדים מן הדוכן, יהיו פניהם קצת לנגד ההיכל, ויפסעו לאחוריהם כתלמיד הנפטר מרבו. וכשנועלים המנעלים, לא יגעו בהם. ואם נגעו, צריכים ליטול ידיהם{לח}: 

[טז] כשאין בבית הכנסת רק כהן אחד, אין הממונה קורא לו "כהנים", אלא הוא מעצמו מתחיל הברכה{טל}. אבל אם יש עמו כהן קטן, קורא להם כהנים{מ} (ועיין לקמן סעיף כ"ד). ומנהגינו שאפילו כשאין אלא כהן אחד ממש, גם כן הוא מתחיל יברכך מעצמו, כמו כשיש שני כהנים או יותר, וכן עיקר{מא}: 

[יז] אם אין כהן כלל, כשמגיע השליח־ציבור להטוב שמך ולך נאה להודות, אומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכינו בברכה המשולשת וכו' כאמור יברכך י"י וישמרך. ונוהגים שעונים הציבור "כן יהי רצון" ולא "אמן". וכן פסוק שני ושלישי. ואחר־כך מוסיף פסוק ושמו את שמי וגו', ומסיים שים שלום וכו'{מב}. ובזמן שאין מתפללים לחש תחילה אלא מיד מתחיל השליח־ציבור לומר בקול־רם והציבור אומרים עמו בלחש (כדלקמן סימן נ' סעיף ט') אינם עונים כלום על הפסוקים משום הפסק{מג}. וכשהוא אומר יברכך י"י, יראה השליח־ציבור כלפי ההיכל. וישמרך, לצד ימינו. יאר י"י, כלפי ההיכל. פניו אליך ויחנך, לשמאלו. ובאמירת פסוק ישא וגו' כלפי ההיכל{מד}: 

[יח] יש מצריכים להשתדל שהשליח־ציבור לא יהיה כהן{מה}, ואין מנהגינו כן{מו}. ואם הש"צ כהן ויש שם עוד כהנים, יש אומרים שלא יעלה לדוכן (אבל מנהגינו שעולה{מז}) וגם לא יקרא הוא לפני שאר הכהנים, אלא איש אחר יעמוד אצלו שֶׁיִּקְרָא "כהנים" וגם יְקַרֶא לפניהם את התיבות, והשליח־ציבור עומד ושותק עד שים שלום. ואין עבירה במה שאינו עולה לדוכן, אף שזה קרא כהנים בקול, כי אין הכוונה אלא על מי שאינו עומד בתפילה ועקר רגליו ברצה. ואם אין שם כהן אחר אלא הוא, אזי יעלה הוא לדוכן, כדי שלא תתבטל מצות נשיאת כפים. ובתנאי שהוא בטוח שלא יתבלבל על ידי זה אחר־כך בתפילתו, או שמתפלל מתוך הסידור. וכיצד עושה. עוקר רגליו קצת לֵילֶךְ כלפי הדוכן בברכת רצה, ואומר עד ולך נאה להודות, ועולה לדוכן, ואדם אחר מקרא אותו. וחוזר שליח־ציבור ואומר שים שלום. ואם לא עקר רגליו ברצה, אינו רשאי לעלות{מח}: 

[יט] ציבור שכולם כהנים, אם אין שם אלא עשרה, כולם עולים לדוכן. למי מברכין. לאחיהם שבשדות. ומי עונה אחריהם אמן. הנשים והטף. ואפילו אין שם נשים וטף, אין עניית אמן מעכבת. ואם יש יותר מעשרה, היתרים מעשרה יעלו לדוכן, והעשרה ישארו לענות אחריהם אמן{מט}: 

[כ] כהן שנשא את כפיו ואחר־כך הלך לבית־הכנסת אחרת, אם רוצה יכול לעלות לדוכן גם שם, ומברך שנית אשר קדשנו בקדושתו של־אהרן וכו', ואף על פי שיש שם כהנים אחרים. ויכול לעשות זאת אפילו כמה פעמים ביום. ואם אינו רוצה לישא את כפיו, אף ששומע קוראין "כהנים", אינו עובר בעשה, כיון שכבר עלה{נ}: 

[כא] מי שיש לו מום בפניו, בבתי־כנסיות שנוהגין הכהנים לשלשל את הטליתות על פניהם (כדלעיל סעיף ה') מותר לישא את כפיו. אבל מי שיש לו מום בידיו, כגון שהם בֻּהְקָניוֹת (פי' מין נגע לבן) או מנומרות בנקודות דקות, או שהם עקומות, או שאינו יכול לחלוק אצבעותיו, לא ישא את כפיו, מפני שהעם יסתכלו בו ויסיחו דעתם (אלא אם כן בבתי כנסיות שמנהגם לשלשל הטליתות גם על ידיהם{נא}). ואם הוא רגיל בעירו, שכבר שהה שם שלשים יום ומכירים אותו, נושא את כפיו. היו ידיו צבועות, לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בהם. ואם רוב העיר מלאכתן בכך, ישא את כפיו. עילג שאינו יודע לחתך האותיות היטב, כגון שקורא לאל"ף עי"ן ולעי"ן אל"ף, או וי"ו כמו בי"ת רפויה, או חי"ת כמו כ"ף רפויה, או שי"ן ימנית כמו שמאלית, לא ישא את כפיו, אם לא שכל הקהל קורין כן{נב}. ויש מקילים כשהוא רגיל בינינו ויודעים כולם שמבטאו הוא כך{נג}. וכל כהן שאינו נושא את כפיו, יצא קודם רצה מבית־הכנסת לחוץ, עד שיגמרו נשיאת כפים{נד}: 

[כב] כהן שהרג נפש (מישראל{נה}) אפילו בשוגג, לא ישא את כפיו, אפילו עשה תשובה{נו}. ומשומד לדת הגוים שעשה תשובה, יש אומרים שיכול לישא את כפיו{נז}. ומחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא כגוי ולא ישא את כפיו{נח}, מיהו יש המקילין במדינות שנפרץ האיסור בעוה"ר{נט}. נשא גרושה או חלוצה או שנטמא במזיד למת שאסור לו לְהִטַמֵּא אליו [כמו שיתבאר בס"ד להלן בחלק יורה דעה הלכות טומאת כהן סימן קפ"ג סעיף י"ד], לא ישא את כפיו עד שיעשה תשובה על פי הוראת תלמיד חכם. ושאר עבירות, אינן מונעות מנשיאת כפים. חָלָל (דהיינו הנולד מנשים האסורות לכהנים, כגון גרושה או חלוצה) אינו נושא את כפיו{ס}: 

[כג] אונן, אינו נושא את כפיו. אך האבל נושא כפיו אפילו בתוך השבעה, וכן עיקר, אף על פי שיש נוהגים שלא לישא אז, ויש נוהגים שאפילו הבאים לנחם ומתפללים שם אינם נושאים כפיהם{סא}. ויש אומרים שפנוי לא ישא את כפיו, מטעם ששרוי בלא שמחה{סב}, ואין מנהגינו כן{סג}: 

[כד] קטן שלא הביא שתי שערות, אינו נושא כפיו בפני עצמו כלל. אבל עם כהנים גדולים, נושא ללמוד ולהתחנך. ומשהביא שתי שערות, נושא כפיו אפילו בפני עצמו. ודוקא באקראי ולא בקביעות עד שיתמלא זקנו, שאז נושא כפיו בקבע ואפילו הוא פנוי (כנזכר בסעיף הקודם). וכל שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלאות זקנו, אף על פי שלא נתמלא זקנו, קרינן ביה נתמלא זקנו, והיינו כבן עשרים או כבן שמונה־עשרה שנה וכבר התחיל זקנו לצמוח מעט{סד}. ונראה שציבור של בחורים שרובם ככולם לא נתמלא זקנם, כמו שמצוי בישיבות, נושאים הכהנים כפיהם בקביעות אף על פי שלא נתמלא זקנם{סה}: 

[כה] דיני קדושת כהן, יתבארו בס"ד להלן חלק יורה דעה בסוף הלכות כבוד תלמיד־חכם וזקן סימן קס"ג: