סימן ט"ז - הלכות תפילת שמונה־עשרה

[א] זמן תפילת השחר, מצותה מן המובחר שיתחיל עם הנץ החמה (וכדלעיל סימן ט"ו סעיף א') כדכתיב{א} יירָאוך עִם שָמש. ובדיעבד אם התפלל לאחר שעלה עמוד השחר, יצא{ב}. ונמשך זמנה עד סוף ארבע שעות זמניות שהוא שליש היום, ואסור להתאחר יותר. ומכל־מקום בדיעבד אם עבר והתאחר יותר, אפילו במזיד, יכול להתפלל עד חצות היום. ואף על פי שאין לו שכר כתפילה בזמנה, שכר תפילה מיהא איכא{ג}. עבר במזיד עד חצות היום ולא התפלל, אין לו עוד תשלומין, ועליו נאמר{ד} מעֻות לא יוכל לתקון{ה}. ואם שגג או נאנס, יבואר בעז"ה להלן בסימן י"ט: 

[ב] כשמגיע לתהילה לאל עליון, יעמוד ויכין את עצמו לתפילת שמונה־עשרה{ו}. ויסיר כיחו וניעו (דהיינו ליחה היוצאת מן הפה, ומן החוטם) וכל דבר המבלבל את מחשבתו{ז}. כשמגיע לגאל ישראל, טוב לילך לפניו שלש פסיעות, דרך קֵירוּב והגשה למלך{ח}. לא יפסיק בין גאל ישראל לשמונה־עשרה, אפילו לקדיש וקדושה וברכו, מפני שצריך להסמיך גאולה לתפילה. וכיצד יעשה. ימתין קודם שיאמר י"י ימלוך לעולם ועד, לפי נוסח הבלדי. ולפי נוסח השאמי, קודם שירה חדשה{ט}. ואין לענות אמן אחר גאל ישראל, משום דהוי הפסק{י} (וכדלעיל סימן י"ג סעיף ט"ו). אך בערבית כיון שאין הברכה שלפני שמונה־עשרה מסיימת בגאל ישראל, מותר להפסיק כמו בשאר מקום בין פרק לפרק{יא}. קודם שמונה־עשרה יתחיל בפסוק{יב} אֲדֹנָי שפתי תפתח וגו', ואינו חשוב הפסק, כי הוא שייך לתפילה, שמבקש מה' יתברך לשים מענה בפיו. ולא יוסיף פסוק זולתו{יג}. וגם בשבת צריך לסמוך גאולה לתפילה{יד}: 

[ג] המתפלל צריך לידע, שהשכינה כנגדו, כמו שנאמר{טו} שפכי כמים לבך נֹכח פני י"י. ויעורר הכוונה, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו, עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו. ויחשוב שאילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם בודאי היה מסדר דבריו, ומכוין בהם יפה, לבל יכשל. קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים ברוך הוא, שצריך לכוון לפניו את מחשבתו, כי לפניו יתברך, המחשבה כמו דיבור, וכל המחשבות הוא חוקר. וקודם התפילה, יחשוב מרוממות האל יתעלה ושפלות האדם, ויסיר מִלִּבו כל תענוגי האדם{טז}: 

[ד] וצריך שיכוין בלבו פירוש המלות שהוא מוציא בשפתיו, שנאמר{יז} תכין לבם תקשיב אזניך. ואם אינו יכול לכוון, לכל הפחות יחשוב בשעת התפילה בדברים המכניעים את הלב, ומכוונים את לבו לאביו שבשמים. ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפילה, ישתוק וימתין עד שתתבטל המחשבה{יח}. ומי שלא כיוון אפילו בברכת אבות, אינו חוזר. וגם אם נזכר בברכת אתה גבור, ימשיך כדרכו{יט}: 

[ה] יכוין רגליו זו אצל זו, כאילו אינן אלא אחת, להדמות למלאכים, שנאמר{כ} ורגליהם רגל ישרה, כלומר, רגליהם נראות כרגל אחת{כא}. אמנם המנהג הפשוט שאין מדביקין אותן ממש, רק מסמיכים. וגם זה דוקא בצד העקביים, אבל למעלה לצד האצבעות מפרידין אותם לגמרי, והכי דרשינן ליה בירושלמי, ורגליהם ממקום אחד, ורגל ממקום אחד. וגם באופן זה הוא דומה לרגל עגל, וכמו שמסיים הפסוק וכף רגליהם ככף רגל עגל{כב}. ויכוף ראשו מעט למטה. ויסגור עיניו, כדי שלא יסתכל בשום דבר ותתבלבל מחשבתו (ובזוהר הקדוש{כג} איתא, מאן דפקח עינוי בעידן צלותא, או לא מאיך עינוי בארעא, מלאכא דמותא מקדים עליה. וכד תיפוק נשמתיה, לא יסתכל בנהירו דשכינתא ולא ימות בנשיקה. מאן דמזלזל בשכינתא, יתזלזל איהו בשעתא דאיצטריך, הדא הוא דכתיב{כד} כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו). ואם מתפלל מתוך סידור, לא יסיר עיניו ממנו{כה}. ויניח ידיו כפותות הימנית על השמאלית, ושתיהן על גבי לבו ממש (שמקומו באמצע החזה נוטה מעט שמאלה) דהיינו פני הכף הימנית על גבי אחורי הכף השמאלית, שבאופן זה הוא דרך הכנעה. וטוב לכוף את האגודל בתוך פיסת ידו. ויש אומרים שאין לזקוף אצבעותיו כלפי מעלה, אפילו בעת התעוררות גדולה בתפילתו, מפני שהוא מחוקות העמים. ויתפלל בלב שלם, באימה וביראה ובהכנעה, כעני העומד בפתח{כו}. ויוציא את המלות מפיו בכוונה, ובדקדוק{כז}: 

[ו] לא יתפלל בליבו בלבד, אלא יְחַתֵּךְ הדברים בשפתיו בלחש, כי אין להשמיע קולו בתפילת שמונה־עשרה, כמו שנאמר בחנה{כח} רק שפתיה נָּעות, וקולה לא יִשָּׁמֵע. ואפילו לאזניו לא ישמיע{כט}. ויש אומרים שדוקא לאזני חבירו לא ישמיע, אבל לאזני עצמו צריך להשמיע{ל}: 

[ז] צריך ליזהר מלהתנועע בתפילת שמונה־עשרה, וכן הוא מנהגינו, והטעם כי העמידה בלא נענוע גורמת לכוונת הלב. ועוד, רְאֵה בעיניך, הישאל אדם שאלות ממלך בשר ודם וגופו מתנועע כְּנוֹעַ עצי יער מפני רוח. אבל בזמירות וברכות ק"ש ושאר ענייני התפילה, וכן בעת שלומדים, וכן כשאומרים שירות ותושבחות, מתנועעים, ועל זה דרשו הפסוק{לא} כל עצמותי תאמרנה. ודרך הנענוע הנהוג הוא לפנים ולאחור, לא לימין ולשמאל{לב}: 

[ח] לא יִסָּמֵךְ על שום דבר, ואפילו סמיכה במקצת דהיינו שאם ינטל אותו דבר לא יפול יש להחמיר אם לא במקום הדוחק. ואם הוא חולה קצת, וכן זקן שאינו יכול לעמוד, יכול להתפלל אפילו יושב או שוכב, והוא שיכול לכוון דעתו. ואם אי־אפשר לו להתפלל בפיו, מכל־מקום יהרהר בלבו{לג}: 

[ט] לא יאחוז בידו בשעת תפילת שמונה־עשרה שום חפץ, ואפילו תפילין או ספר מכתבי הקודש, כי ליבו עליהם שלא יפלו מידו ומתבטלת כוונתו על ידי זה. רק את הסידור אם הוא צריך לו{לד}. ולא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שנאמר{לה} וַיַּסֵּב חזקיהו פניו אל הקיר וַיִּתפלל. ויש אומרים דלא מיקרי חציצה, אלא דבר שגבוה עשרה טפחים, ורחב ארבעה טפחים, אבל דבר קטן אינו הפסק. ומכל־מקום דבר שהוא קבוע, כגון ארון או תיבה, לא חשיב הפסק לכולי עלמא, אפילו אם הוא דבר גדול. וכן דבר שהוא לצורך התפילה כגון שולחן שמניחין עליו אז את הסידור מותר. ואדם (ויש אומרים גם בעל־חיים) נמי אינו חוצץ, וכן המנהג שאין נזהרים שלא להתפלל אחורי אדם. ובשעת הצורך אין להקפיד בכל האופנים, כיון שעוצם את עיניו או מתפלל מתוך הסידור שלא תתבטל כוונתו{לו}: 

[י] וכן לא יתפלל כנגד איזה ציור או תמונה, ואם אירע לו להתפלל כנגדם יעצום את עיניו. ולכן אין לעשות ציורים בסידורים, או בכתלי בית הכנסת אלא למעלה מגובה קומת אדם. וכנגד מראָה, אסור להתפלל, אפילו בעינים עצומות או מתוך הסידור, מפני שנראה כמשתחוה לבבואה שלו{לז}. והוא הדין נגד אבני שיש זך, או "פורמייקה" באופן שניכרת בהם הבבואה שלו, ולכן יש לימנע מלעשותם בבית הכנסת{לח}. לא יתפלל במקום פתוח כגון בשדה, מפני שכשהוא במקום צנוע המוקף מחיצות (אפילו בלא תקרה), חלה עליו אימת המלך, וליבו נשבר ונכנע. ואם הוא בדרך, מותר לו להתפלל בשדה. ואם אפשר לו, יתפלל בין האילנות{טל}: 

[יא] לא יִגְהַק ולא יִפְהַק (גיהוק היינו מה שלפעמים אדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מחמת שבעו, כריח המאכל שאכל. ויש מפרשים דהיינו שפושט גופו וזרועותיו מחמת כובד. ופיהוק היינו שפותח פיו כאדם עייף הרוצה לישן, או שעמד משינה). ואם נצטרך לכך מחמת אונס, יניח ידו על פיו, שלא תיראה פתיחתו. וכן אסור לו לרוק, ואם מצטער ממנו מאד עד שנטרד מתפילתו, מבליעו בתוך מטפחת או בגד. ואם מאוס לו, יִטה לשמאלו וירוק לאחוריו. ואם אי־אפשר לאחוריו, ירוק לשמאלו. ואם אי־אפשר לשמאלו, ירוק לימינו{מ}. ואם כינה עוֹקְצַתּוּ, ימשמש בבגדיו להסירה, שלא תתבטל כוונתו, אבל לא יסירנה בידו. אם נשמטה טליתו מעליו, יכול להחזירה, אפילו נפלה רובה. אבל אם נפלה כולה, אינו רשאי לחזור להתעטף בה משום דהוי הפסק{מא}. ואם נפל ספר לפניו על הַקַּרְקָע, ומתוך זה הוא מתבלבל מכוונתו, מותר להגביהו כשיסיים הברכה שהוא אומר אז{מב}. וכל הדברים האסורים בתוך תפילת שמונה־עשרה, אסורים גם בתחנונים שלאחריה עד שיפסע הפסיעות{מג}. ורק לעניין הפסק יש חילוק, כמו שיתבאר לקמן סעיף י"ג: 

[יב] לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו{מד}. רק אם תינוק מטרידו בתפילתו, יכול לרמוז לו בידו, או יעשה תנועה בקולו כדי להשתיקו{מה}. אך לא יפסיק בדיבור, ואפילו לקדיש וקדושה וברכו, אלא ישתוק ויכוין כשהם אומרים, ונחשב כעונה לעניין זה שיוצא, ומכל־מקום אינו נחשב להפסק{מו}. אך אם נסתפק באיזה דין איך יתפלל, כגון ששכח טל ומטר או יעלה ויבוא, מותר לילך ממקומו לעיין בספר, וכן מותר לו לשאול הדין{מז}: 

[יג] אף על פי שתפילת אלהי נצור אינה מכלל תפילת שמונה־עשרה, מכל־מקום כיון שהכל רגילים לאמרה עשאוה קבע, ולפיכך אין מותר להפסיק בה אלא לדברים שמפסיקין באמצע הפרקים של קרית־שמע וברכותיה, כנזכר לעיל סימן י"ד סעיף ג'. ונוהגין לומר מיד לאחר המברך את עמו ישראל בשלום, את הפסוק יהיו לרצון וגו' ואחר־כך אומר אלהי נצור ומסיים פעם שנית יהיו לרצון וגו'. ואחר־כך פוסע כדלקמן סעיף כ"ב. וקודם יהיו לרצון הראשון, אין להפסיק אפילו לקדיש ולקדושה, כיון שהוא מכלל התפילה{מח}. יש אומרים שקודם הפסוק יהיו לרצון השני, טוב לומר פסוק אחד מן התורה או מנביאים או מכתובים המתחיל באות כהתחלת שמו ומסיים באות כמו סיום שמו, והוא סגולה לינצל מגיהנם, ושלא ישכח את שמו ליום הדין{מט}. כגון אם שמו יצחק, יאמר את הפסוק{נ} יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק. ואם שמו נסים, נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם{נא}. וכל כיוצא בזה: 

[יד] הרגיל לומר ארבעה דברים אלו, זוכה ומַקְבִּיל פני שכינה, עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען תורתך, עשה למען קדושתך{נב}. ולכן מנהגינו להגביה אז הגוף והעקביים, באמירת כל אחד מהם, להראות ולרמוז התעלות והתקרבות כלפי מעלה{נג}: 

[טו] כבר ביארנו בסימן י"א סעיף ג' שאם מרגיש בעצמו אפילו קצת הרגשה לצרכיו, אסור להתפלל עד שינקה את עצמו. וכל־שכן לתפילת שמונה־עשרה, שאסור לו לעמוד כך להתפלל, עד שינקה את עצמו. ואולם אם מתחילה לא הרגיש כלל, רק אחר־כך באמצע תפילת שמונה־עשרה, הרגיש שהוא צריך, בין לגדולים בין לקטנים, יעצור את עצמו כל זמן שיכול, ולא יפסיק לצאת באמצע עד לאחר שיסיים המברך את עמו ישראל בשלום{נד}: 

[טז] מי שהרגיש שעומד לצאת ממנו רוח מלמטה, ואי־אפשר לו לעצרו, אם אירע זה כשהוא מתפלל בביתו, ילך לאחוריו ארבע אמות או לצדדין ויוציא הרוח, וימתין עד שיכלה הריח, ואז יאמר, רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חללים חללים. גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו, חרפה וכלימה בחיינו, רמה ותולעה במותנו. וחוזר למקומו וממשיך תפילתו ממקום שהפסיק. ואם יצא כבר ממנו הרוח במקומו לאנסו, וכן אם הוא מתפלל בצבור שיתבייש אם יתרחק לאחוריו, אינו צריך להתרחק וגם לא יאמר הרבון, אלא ימתין עד שיכלה הריח ויהרהר הרבון בליבו, ויגמור תפילתו{נה}: 

[יז] אסור לישב בתוך ארבע אמות של־מתפלל שמונה־עשרה, בין מלפניו בין מלאחריו בין מן הצדדין. ואם היושב עוסק גם כן במה ששייך לסדר התפילה, מותר. ובשעת הדוחק אפשר להקל אפילו אם אינו עוסק אז בענייני תפילה, אלא שלומד תורה בפיו. והירא את דבר ה' לא ישב לפני המתפלל שמונה־עשרה, כמלא עיניו, אפילו אם הוא (דהיינו היושב) אומר קרית־שמע, מפני שנראה כמשתחוה לו. אבל לאחוריו ולצדדין, אין להקפיד. ולעמוד, מותר בכל עניין אפילו לפניו. ואם היושב הוא אדם חלוש, אין לְמַחוֹת בידו{נו}: 

[יח] אם זה היושב, ישב קודם, ואחר־כך בא זה ועמד להתפלל מצידו או מלפניו, שנמצא זה היושב, לאחריו, אינו צריך לעמוד, כיון שזה בא בגבולו. אבל עמד להתפלל לאחריו, שנמצא היושב לפניו, יש ליזהר ולעמוד. וכל זה כשמתפלל בביתו. אבל אם מתפלל בבית המיוחד למניין קבוע, וכל־שכן בבית־הכנסת המיוחד לכל אדם להתפלל שם, אפילו ישב הוא קודם, צריך לעמוד{נז}: 

[יט] אסור לעבור בתוך ארבע אמות שלפני המתפלל שמונה־ עשרה. ולכן יש אומרים שהגומר תפילתו, ואדם אחר עומד אחריו ומתפלל ועדיין לא גמר, אל יפסע זה שלפניו את הפסיעות, שנמצא כעובר לפני המתפלל{נח}. והמנהג להקל בזה, כיון שהוא צורך התפילה{נט}. ולעבור מן הצדדין וכל־שכן לאחוריו, יש מתירים. ויש אוסרים אפילו לאחוריו בתוך ארבע אמות{ס}: 

[כ] המתפלל בחוצה־לארץ, צריך לעמוד כשפניו נגד ארץ־ישראל, שנאמר{סא} והתפללו אליך דרך ארצם. ויכוונם גם לירושלם ולמקדש ולבית קדש הקדשים. ולכן במדינות אירופה כגון צרפת שיושבים במערבה של ארץ־ישראל, וכן אמריקה, צריכין לעמוד כשפניהם לצד מזרח. וברוסיא ופולין לא למזרח ממש, אלא לצד קרן מזרחית דרומית. ואותם שבצפון ארץ ישראל, פניהם לדרום. והיושבים בדרום כגון ארץ תימן, פניהם לצפון. והיושבים במזרח כגון בבל ופרס, פניהם למערב. נמצאו כל ישראל פונים בתפילותיהם למקום אחד, דהיינו נגד ירושלם ובית קדש־הקדשים, ששם שער השמים, כי כל התפילות עולות דרך שם. ולכן נקרא בית־המקדש תלפיות, כמו שנאמר{סב} כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות, תֵּל שכל פיות פונים אליו. ולכך נהגו לקבוע ההיכל שספר תורה בתוכו, כנגד הצד שמתפללין אליו. ואם מתפלל במקום שאינו יכול לכוון לצד שכנגד ארץ־ישראל, יכוין את ליבו לאביו שבשמים, שנאמר{סג} והתפללו אל י"י. ואם נזכר באמצע שמונה־עשרה שאינו עומד כראוי, לא יעקור רגליו, אלא יטה את פניו. ואם אי־אפשר לו, יגמור תפילתו כך ויכוין ליבו לבית קדש הקדשים, ולא יעקור רגליו בגלל זה. וכן במקום שיש צורות במזרח, יתפלל לצד אחר אף שאינו מזרח{סד}: 

[כא] צריך לכרוע ארבע פעמים בשמונה־עשרה, בתחילת ברכה הראשונה ובסופה, ובברכת מודים בתחילתה ובסופה. כשהוא אומר ברוך אתה, כורע. (והמנהג דרך־כלל שעושים כריעה פשוטה, דהיינו בהרכנת הראש ומקצת הגוף, ואינם כופפים את הראש עוד כלפי הגוף, וכן לא את הברכיים. אבל יש מדקדקים לעשות שתי כריעות, כשאומרים ברוך, עושים כריעת הגוף וגם הברכיים. וכשאומרים אתה, כורעים עוד את ראשם). וצריך שישתחוה כל־כך עד שיתפקקו (פירוש, שיבלטו) הקשרים של חוליות השדרה. וגם ראשו יכוף. וקודם שאומר את השם{סה}, זוקף בנחת, על־שם שנאמר{סו} י"י זוקף כפופים. (לפי המנהג הנזכר לעיל, עושים גם־כן זקיפה פשוטה. ולהיש מדקדקים, זוקף תחילה את גופו וברכיו, ואחר־כך את ראשו). וכן במודים כורע, וקודם שאומר את השם זוקף. לא ישתחוה יותר מדאי, דהיינו עד שיהיה פיו כנגד החֲגוֹר, כי זהו דרך יוּהְרא. וזקן או חולה שמצטער בכריעה, כיון שהרכין ראשו דיו. ואסור להוסיף השתחויות ביתר הברכות, לא בתחילתן ולא בסופן{סז}: 

[כב] בסיום התפילה, יכרע ויפסע שלש פסיעות בכריעה אחת (ושיעורה גם־כן עד שיתפקקו וכו' כנזכר לעיל), כעבד הנפטר מרבו{סח}. הפסיעות תהיינה כדי שיתן אַגֻּדָּל בצד עקב (אלא אם כן המקום צר ודחוק), ולא יפסע פסיעות גסות יותר מזה. ולא יפסע יותר משלש פסיעות. תחילה פוסע ברגל שמאל ואחר־כך ברגל ימין, ושוב פוסע ברגל שמאל (ונמצא שבפסיעה שלישית רגלו השמאלית אחורי רגלו הימנית, שכן ראוי לעמוד דרך הכנעה ורתיעה לפני המלך כשנפטר ממנו, וכן הוא מנהגינו{סט}), ובעודו בכריעה קודם שיזקוף הופך פניו לשמאלו, שהוא ימין השכינה שהיא כנגדו בשעת התפילה, ולכן בצאתו עתה מן התפילה אומר עושה שלום במרומיו. והופך פניו לימינו שהוא שמאל השכינה, ואומר, הוא (ברחמיו וחסדיו) יעשה שלום עלינו. ואחר־כך כורע לפניו ואומר ועל כל ישראל{ע}. ואחר־כך זוקף ואומר, וינחמנו בציון ויבנה ברחמיו את ירושלם בחיינו ובימינו בקרוב אמן ואמן. כי התפילה היא במקום העבודה, ולכן אנו מתפללים על ציון וירושלם שנוכל לעשות את העבודה ממש בחיינו ובימינו{עא}. והטעם שפוסעין תחילה ברגל שמאל, יש אומרים לפי שדרך הליכת האדם הוא לעקור ימין תחילה, ולכן עוקר כאן שמאל תחילה, להראות כאילו כבד עליו ליפטר מלפני המקום ברוך הוא. לכן דעתם שאיטר־רגל, עוקר תחילה את שמאלו שהוא ימין כל אדם, ויש חולקים{עב}. והמקדים לומר עושה שלום בעודו פוסע, טועה{עג}: 

[כג] במקום שכלו הפסיעות, יעמוד ברגלים מכוונות כמו בתפילה (ותחילה יישר את רגליו שהיו בעיקום לפי מנהגינו כנזכר בסעיף הקודם, אחר שמסיים אמן ואמן{עד}). ולא יחזיר פניו לראות את העומדים אחריו, כי יגרום ביטול כוונת אותם שעודם מתפללים מפני שמסתכל עליהם. ולא יחזור למקומו, עד שיגיע השליח־ציבור לקדושה. ואם המקום צר ודחוק, יחזור כשמתחיל השליח־ציבור להתפלל בקול רם{עה}. ועיין לקמן סימן י"ח סעיף ד': 

[כד] כפי סודן של דברים צריך לכוון בכריעותיו וזקיפותיו שהם ארבע וארבע, כנגד ארבע אותיות הוי"ה (תפארת) וארבע  י ה ו ה        

אותיות אדנ"י (מלכות), כשהם מכוונים זה כנגד זה. 

א ד נ י   

בכריעתו הראשונה יכוין להוריד יו"ד דהוי"ה להאיר לאל"ף של אדנ"י כדי לזקפו. ובזקיפתו יכוין להעלות האל"ף של אדנ"י לגבי היו"ד של הוי"ה יא. וכן בכריעתו השנייה יכוין להוריד הה' לד', ובזקיפתו להעלות הד' לה' הד. וכן בכריעתו השלישית יכוין להוריד הו' לנ', ובזקיפתו הנ' לו' ונ. וכן ברביעית יכוין להוריד הה' לי', ובזקיפתו הי' לה' הי. ומי שאינו מכוין כך, שכינה מתרעמת עליו{עו} נתנני י"י בידי לא אוכל קום. ואם מכוין, עליו נאמר{עז} אז תקרא וי"י יענה{עח}: