סימן ט"ו - הלכות קִרְיַת־שמע

[א] התחלת זמן קרית־שמע של שחרית, הוא כמו זמן תפילין (כדלעיל סימן ט' סעיף ג'). ונמשך זמנה עד סוף שלוש שעות זְמַנִּיּוֹת שהוא רביע היום, בין שהיום ארוּך בין שהוא קָצֵר. ונחשב היום מן עלות השחר עד צאת הכוכבים{א}. ומצוה מן המובחר לקרותה כמו הַוַּתִּיקין (פירוש, המחבבים את המצוות) שהיו מכוונים לקרותה מעט קודם הָנֵץ החמה, כדי שיסיימו את קרית־שמע וברכותיה עם הנץ החמה, ולסמוך לה את התפילה. ומי שיוכל לכוון לעשות כן, שכרו מרובה מאד. ועל כל פנים צריכים ליזהר מאד, בפרט בימות הקיץ, שהיום ארוך, שלא לאחר הזמן מרביעית היום{ב}. ומכל־מקום בדיעבד אם עבר הזמן, מותר לקרות קרית־שמע עם ברכותיה עד סוף שעה רביעית שהוא שליש היום. אבל לאחר שליש היום, דעת מרן השלחן ערוך{ג} שאסור לומר הברכות, אלא אומר קרית־ שמע לבד ואפילו כל היום. אבל דעת רבינו הרמב"ם{ד} שיכול לומר גם הברכות כל היום{ה} (ועיין לקמן סימן י"ט סעיף ג', ובחלק יורה־דעה הלכות אונן סימן קע"ח סעיף ז'): 

[ב] מותר לקרות קרית־שמע בין יושב בין עומד, בין רוכב על־גבי בהמה. ואם הוא מהלך ברגליו, או נוהג במכונית, יעצור באמירת פסוק שמע ישראל. ואם היה יושב, אסור להחמיר ולעמוד כדעת בית שמאי, כי הלכה כבית הלל. והמנהג לקרותה מיושב, דהכי עדיף טפי כדי שתהיה בכוונה ובישוב הדעת ביותר{ו}. ויש מי שאומר שכן היה מנהג הראשונים שגם השליח־ציבור יושב אז דוקא מטעם זה, זולתי בפסוק שמע ישראל שנשאר לעמוד{ז}: 

[ג] כמו כן מותר לקרותה כשהוא שוכב על צידו, אך לא אֲפַרְקְדָן דהיינו על בטנו או גבו{ח} (ועיין לקמן סימן נ"ב סעיף ה'). ואם הוא חולה קצת וקשה לו לשכב על צידו ממש, מכל־מקום מחוייב להטות את עצמו קצת על צידו{ט}: 

[ד] קודם שיתחיל, יכוין לצאת מצות קרית־שמע שצונו הקדוש ברוך הוא. כי כל המצוות שהן מדאורייתא צריכות כוונה, ויש אומרים שאפילו מצוות שהן מדרבנן{י}. ובאמרו שמע ישראל יכוין את הפירוש, שמע ישראל, כי י"י שהוא אלהינו, הוא י"י אחד, יחיד ומיוחד בשמים ובארץ. ויפסיק בין תיבה לתיבה, ובתיבת ישראל ואלהינו יפסיק יותר. ויאריך קצת בחי"ת של אחד, כדי להמליך את הקדוש ברוך הוא בשמים ובארץ. ובד' יאריך יותר, שיעור שיחשוב שהקדוש ברוך הוא, הוא יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם, ולא יאריך יותר משיעור זה. (ויש אומרים דהיינו שאין צריך להאריך, אף על פי שהוא רשאי). אבל באל"ף אסור להאריך, ואדרבה יש לקצר בקריאתה. ואופן ההארכה בד' לא יתכן אלא בקריאתה כמשפטה שהיא רפויה, כמקובל בידינו, והוא האמת. אבל כשהיא דגושה, תתקלקל הקריאה{יא}. לאחר שאמר אחד, שוהה קצת, ואומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, בלחש (חוץ מביום הכפורים שאומרים אותו בקול־רם). וצריכין לכוון בו גם־כן פירוש המלות. ושוהה קצת, ואומר ואהבת וגו'{יב}. ובציבור, מנהגינו שממתינים עד שהגדול שבציבור פותח, כדלקמן סעיף ו': 

[ה] בשעת קריאת פסוק שמע ישראל, נוהגים לסגור שתי העיניים ביד ימין. ואופן הנחת היד על הפנים, קבלה בידינו לעשותה בצורת שם הקדוש שדי, דהיינו שלושת האצבעות האמצעיות זקופות כצורת שי"ן על המצח, הָאַגֻּדָּל כפוף פנימה כצורת ד' (כי תוספת הבליטה בזוית, אינה עיקר כידוע) על העין הימנית, והזרת כפוף פנימה כצורת יו"ד (הפוכה) על העין השמאלית. ועל כן בסיום בשכמל"ו אנחנו מקבצים ראשי האצבעות ומנשקים אותם. ומנהגינו לקרות כל שלושת הפרשיות דקרית־ שמע בקול רם{יג} כל הקהל יחד בנעימה אחת ובהשוואה אחת{יד}, כי הקול היוצא מפי הרבים הוא חזק ויש בו כח לבקוע כמה אַוֵּירים ולבטל כמה מקטרגים, עד שעולה למעלה. וְאִיתַּא בַּמִּדְרָשׁ{טו}, כשישראל נכנסים לבתי כנסיות וקורין קרית־שמע בכיוון הדעת בקול אחד בדעת וטעם אחד, הקב"ה אומר להם היושבת בגנים{טז}, כשאתם קורין חברים, אני וּפֵמליא שלי מקשיבים לקולך השמיעיני. אבל כשישראל קורין שמע בטירוף הדעת, זה מקדים וזה מאחר, ואינם מכוונים דעתם בקרית־שמע, רוח הקודש צווחת ואומרת ברח דודי ודמה לך לצבי, לצבא של מעלה הדומים לכבודך בקול אחד בנעימה אחת. על הרי בשמים, בשמי השמים העליונים ע"כ. אך יש לתת לב שלא לדלג על ידי זה אפילו תיבה אחת, לפיכך אם שתק באמצע מאיזו סיבה, ישלים התיבה או התיבות שהחסיר עד שיגיע למקום שהציבור אומרים וימשיך עמהם. ואם לאו, לא יצא ידי חובתו אפילו אם הרהר בליבו מה שהחסיר{יז}: 

[ו] כדי להשוות קולות כולם כאחד, מנהגינו שממתינים עד שהגדול שבציבור פותח ואומר לפניהם תיבת ואהבת, והם אומרים אחריו ואהבת וגו' בצוותא{יח}. וכיוצא בזה נוהגין בשאר מקומות שבתפילה בכל עניין שצריך להתחיל בו, ואלו הן{יט}. אבינו מלכנו, אחרי נפילת פנים. והוא רחום, אחרי הקדיש. שיר של יום. אתה הוא י"י אלהינו. ר' חנניא. וכיו"ב בשאר התפילות, ובזה מועיל גם כן לכוון את כולם לנעימה ונגינה אחת. [ונפרט עוד לדוגמא את הסדר המקובל בערבית של שבת, הגדול שבציבור פותח שיר השירים{כ}, וכן לכו נרננה. וכשמגיעים ללכה דודי וכו' הוא אומר את הבית הראשון, דהיינו עד נקבילה, והקהל שונים אותו, וממשיכים שמור וזכור וכו'. במה מדליקין. מזמור שיר. ואהבת. (יום הששי{כא}). למנצח על הגתית. יגדל. ר' חנניא. וכן כשקוראים מזמורי תהלים שלא לפי סדרם, הוא אומר תחילת המזמור{כב}, וכל כיוצא בזה]: 

[ז] אין צריך לקרות קרית־שמע בטעמים כמו שהם בתורה, וכן הוא מנהגינו שקורין רק בפיסוק כפי הבנת העניין. וצריך לקרותה בדקדוק גדול, כגון להפריד בין הדבקים כמו בכל לבבך, על לבבכם, ואבדתם מהרה וכיו"ב. וכן בכל אל"ף שאחר מי"ם כמו ולמדתם אותם, שלא יהא נשמע מותם. וכן ישגיח שלא ידגיש הרפוי, או יַרְפה הדגוש. ולא יניע שוא נח, ולא יניח שוא נע. וכן יתיז (פי' יבטא בבירור גמור) הז' של תזכרו, וכן של וזכרתם, שלא יהא נשמע כאילו הוא אומר בשי"ן שמאלית, לשון שכר{כג}. והוא הדין שיש לדקדק בכל אלה בזמירות ובתפילה ובברכות, ובקריאת תנ"ך{כד}: 

[ח] בעת קרית־שמע לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו (דהיינו שלא ינדנדם לרמוז משהו), ולא יראה באצבעותיו. אך לצורך מצוה מותר לרמוז בפרשה שנייה ושלישית, אך לא בראשונה שהיא עיקר קבלת עול מלכות שמים{כה}. ויכוין בפרשה השלישית, לקיים מצות עשה של זכירת יציאת מצרים{כו}: 

[ט] בעת אמירת וקשרתם לאות על ידך, ימשמש בידו בתפילין של יד, וינשקם משום חיבוב מצוה. וכשאומר והיו לטוטפות בין עיניך, ימשמש בשל ראש וינשקם. וכן בפרשת והיה אם שמוע. וכן הוא המנהג{כז}: 

[י] קודם קרית־שמע כשאומר מארבע כנפות הארץ, יקבץ את הציציות (יש נוהגים ארבעתם, ויש נוהגים רק השתיים שלפניו{כח}) ויאחוז אותן כל זמן קרית־שמע ביד שמאלו בין קמיצה לזרת כנגד לבו. וכשיגיע לתחילת פרשת ציצית, יאחזן גם בימינו, ושרשיהן יהיו ביד שמאל. וכשאומר (וראיתם אותו) וזכרתם את כל מצוות י"י, יניחן על העינים, ויסתכל בהן וינשקן{כט}, וכן כשאומר ואחרי עיניכם (ויש שאין מנשקים כאן, אלא קודם לזה בתיבות ועשיתם אותם), וכן כשאומר ועשיתם את כל מצותי. ויאחזן עד שיגיע לתיבות ואמונתו (לעד) קיימת (ויש נוהגים כשמגיע לתיבת (ו)דבריו וכו') שאז ינשקן ויניחן מידיו{ל}: 

[יא] כשמסיימים הקהל פרשת ציצית ואומרים אני י"י אלהיכם, יוסיפו לומר גם תיבת אמת (בקול נמוך), שלא להפסיק ביניהם. ואסור להפסיק שם בשום דבר, ואפילו לקדיש ולקדושה (כדלעיל סימן י"ד סעיף ה'). גם השליח־ציבור יסיים לומר תיבת אמת בלחש, ויחזור ויאמר בקול רם י"י אלהיכם, אמת [ומנהגינו שעושים הפסק קצת בתיבת אלהיכם, ומושך תיבת אמת עם ויציב כאחת. וכן באמת ואמונה ערבית]. ויכוין כל אחד לשמוע שלש תיבות אלו מפי השליח־ציבור, כי באלו שלש תיבות, נשלמו רמ"ח תיבות בקרית־שמע, כנגד רמ"ח אברים שבאדם{לא}. והציבור האומרים ברכות קרית־שמע עם השליח־ציבור בלחש, יתחילו אחר־כך מן ויציב, ובערבית מן ואמונה, כי אסור לומר עוד הפעם אמת, ורבים טועים בזה{לב}. (ומי שמתפלל ביחידות, עיין לעיל סימן י"א סעיף י"ז): 

[יב] בדיעבד שהפסיק בשתיקה או בדיבור באמצע קרית־שמע, אפילו היה זה מחמת אונס, שהיה מוכרח להפסיק, כגון שהיה צריך לצאת לעשות צרכיו, או שנמצאה צואה בבית, אינו צריך לחזור לתחילת קרית־שמע, אלא גומר משם ואילך, אפילו אם שהה מֶשֶך זמן שהיה יכול לומר כל קרית־שמע{לג}: 

[יג] קרא קרית־שמע ונכנס לבית־הכנסת, ומצא ציבור שקורין קרית־שמע, צריך לקרות עמהם פסוק שמע ישראל ובשכמל"ו{לד}, שלא ייראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חביריו{לה}. וטוב שיקרא עמהם כל שלושת הפרשיות של קרית־שמע, והטעם שכן דרך ארץ שלא יהא אדם בטל מדבר שהציבור עסוקים בו. והוא יקבל שכר כקורא בתורה. ולכן גם אם נכנס אחרי פסוק שמע ישראל, טוב שיאמר עמהם מאותו פסוק שהגיעו אליו עד סופה. והוא הדין בכל זה אם הוא בבית־הכנסת, ואומר דברי תחנונים, או פסוקים במקום שרשאי להפסיק{לו}. [ובמקום שאינו רשאי להפסיק, נתבאר לעיל סימן י"ב סעיף ה', וסימן י"ד סעיף ב']. ואם הוא עדיין לא קרא קרית־שמע, קורא גם־כן עם הציבור, אבל צריך שיתכוין שלא לצאת ידי חובתו, כדי שיקראנה אחר־כך עם ברכותיה לכולי עלמא{לז} (עיין לעיל סוף סעיף א'). וכן שאר דברים שהציבור אומרים, כגון תהילה לדוד, ונפילת פנים, וכדומה טוב לומר עמהם{לח}: