סימן ו' - הלכות כוונת הברכות,והזכרת השם,ועניית אמן וברוך הוא וברוך שמו

[א] בכל ברכותיו ותפילותיו כשמזכיר שם הֲוִיָּ"ה ברוך הוא, יזהר לכוון לכתחילה (בשעת אמירת התיבה ע"י שיאריך בה, או קודם אמירתה) מלבד פירוש קריאתו בְּאַדְנוּת שהוא אדון הכל, גם את פירוש כתיבתו ביו"ד ה"א שהוא היה הווה ויהיה. ובפרט יש להתאמץ בזה בפסוק ראשון דקרית שמע. ובהזכירו אלהים, יכוין שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם{א}. וראוי לכוון גם כן על פי הסוד בכל מקום שמזכיר שם הֲוִיָּ"ה, לשילוב הֲוִיָּה אַדְנוּת כזה יאהדונהי, ייחוד תפארת ומלכות{ב}: 

[ב] קודם שיברך איזו ברכה, צריך שידע מה היא הברכה שהוא צריך לברך, כדי שבשעה שיזכיר את השם יתברך שהוא עיקר הברכה, ידע מה שיסיים{ג}. וכשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצוות השגורות בפי כל אדם, יכוין לבו לברך בשם בוראו, אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וציוהו על המצוה. ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג, ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב. ועל דבר זה חרה אף ה' ושלח לנו ביד ישעיה ואמר{ד}, יען כי נִגַּשׁ העם הזה, בפיו ובשפתיו כִּבְּדוני ולבו רִחַק ממני, וַתְּהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. אמר הקדוש ברוך הוא לישעיה, רְאֵה מעשי בני כי אינם אלא לַפָּנים, ומחזיקים בהם כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו. באים בביתי ומתפללים לפני, תפילות הקבועות כמנהג אבותיהם, לא בלב שלם. הם מנקים את ידיהם ומברכין על־נטילת־ידים ובוצעים ומברכין ברכת המוציא. שותים ומברכין כמו שהדבר שגור בפיהם. אך בעת שהן מברכין, אינם מתכוונים לברכני. על־כן חרה אפו ונשבע בשמו הגדול, לאבד חכמת היודעים אותו ומברכים אותו במנהג ולא בכוונה, דכתיב בתריה לכן הנני יוסיף להפליא וגו' ואבדה חכמת חכמיו וגו'. לפיכך הזהירו חכמים על הדבר ואמרו{ד*}, עשה דברים לשם פועלם וכו'{ה}: 

[ג] כשהוא מברך, יהא פיו נקי מן הרוק, וגם שאר דבר לא יהא בתוך פיו, שנאמר{ו} יִמָּלא פי תהלתך{ז}. ויש ליזהר מלהתעסק באיזה דבר בשעת אמירת ברכה, או להלך אז, כדי שיכוין פירוש המלות כראוי{ח}. ולא יברך במהירות. וראוי שירגיל את עצמו לברך בקול רם, כי הקול מעורר את הכוונה{ט}: 

[ד] אסור להוציא שם־שמים לַבַּטָּלה. וכל המוציאו לבטלה, עובר על מצות עשה דכתיב{י} את י"י אלהיך תירא{יא}. וכתיב{יב} אם לא תשמור וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא. וזהו מכלל היראה, שלא להזכיר שמו הגדול כי־אם בדרך שבח וברכה במה שהוא מחויב, או בדרך לימוד. ויירא ויזדעזעו אבריו בשעה שהוא מזכיר את השם יתברך{יג}. ולא הֲוִיָּ"ה ואַדְנוּת בלבד, אלא כל השמות המיוחדים לו יתברך אסור להוציא לבטלה. ואפילו בשמות שקורים האומות (עיין לעיל סימן ה' סעיף י"ג) טוב ליזהר{יד}. וכן אסור לכתוב בשום מכתב וכיוצא־בזה את שמו יתברך בכל לשון, כי לאחר זמן יתגלגל המכתב באשפה. ודבר זה גורם עניות בישראל, מה ששם־שמים מצוי, ומכל־שכן בבזיון חס ושלום{טו}. אבל אות ה"א בלבד כגון ברוך ה', בעזרת ה', אין קפידא{טז}. כשבא לו רוק בתוך פיו, ירוק תחילה ואחר־כך יאמר את השם, ולא שיאמר את השם ואחר־כך ירוק. וכן כשמנשק את הספר, ירוק תחילה ולא אחר־כך{יז}. כשרוצה להזכיר את השם, יאמר "השם", ולא כמו שיש (מהאשכנזים) טועים לומר "אדושם", כי אין זה דרך כבוד כלפי מעלה{יח}: 

[ה] הלומד בגמרא ובמדרשים פוסקים ומפרשים וכיו"ב והובא שם פסוק או מקצת ממנו, אין איסור כלל בקריאת השמות משום הזכרת שם־שמים לבטלה, ואפילו בשם אַדְנוּת. ואדרבה יש אומרים שמצוה להזכירם ככתבם. [וגם כשאינו פסוק מותר לקרותם, חוץ מבשם אדנו"ת ובשם יה, שראוי לומר באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, ביו"ד ה"א]. אמנם במטבע ברכה אסור, ויאמר ברוך אתה "השם" במקום הֲוִיָּ"ה, אבל אלהינו מנהגינו לקראו ככתיבתו בלי שום שינוי. והוא הדין בכל זה להדורש ברבים בדברי תורה{יט}: 

[ו] בשירות ותושבחות, אם אומרים באימה וביראה ולא בקלות־ראש, מותר להזכיר כל השמות כמות שהן, וגם לחזור הבית כפי דרך השירים, וכן הוא מנהגינו{כ}: 

[ז] אסור לברך ברכה לבטלה חס־ושלום, או לגרום לעצמו לברך ברכה שאינה צריכה{כא}. ואם נכשל ובירך ברכה לבטלה, וכן בעניין אחר אם נכשל והוציא שם־שמים לבטלה, יאמר אחרי־כן ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד{כב}. ואם מיד לאחר שהזכיר את השם נזכר שאינו צריך לברך, יסיים "למדני חקיך" שזהו פסוק שלם (בתהלים קי"ט, י"ב) והוי כמו לימוד ולא לבטלה{כג}. ואם התחיל גם תיבת אלהינו, ונזכר מיד לאחר שאמר אלהי ולא גמר לומר "נו", יסיים ויאמר, ישראל אבינו מעולם ועד עולם (שזהו גם־כן לשון הפסוק, בדברי הימים־א' כ"ט, י'). ומכל־מקום יאמר גם בזה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד{כד}: 

[ח] בירך על המים ושמע שיש מת בשכונתו (דהיינו שלושה בתים מכל צד), והמנהג הוא לשפוך המים שבשכונת המת מפני הסכנה (כדלהלן חלק יורה דעה בהלכות גוסס ושמירת המת סעיף ו'), מכל־מקום כיון שבירך ישתה מעט, שלא תהא ברכתו לבטלה. ואל ידאג מפני הסכנה, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע{כה} (ועיין לקמן סימן פ"ו סעיף ט'), ולאחר ששתה מעט, ישפוך השאר{כו}: 

[ט] כל הברכות, חוץ מברכת־המזון{כז}, אם נסתפק בהם אם אמרם או לא אמרם, אינו חוזר ומברך{כח}. ועיין לקמן סימן מ"ב סעיף ט': 

[י] אסור להגות שם הֲוִיָּ"ה ברוך־הוא באותיותיו, דהיינו לקרותו כניקודו שוא חולם קמץ, אלא בכינויו באַדְנוּת. גם לא יקרא אותיותיו כסדר אלא בהפסק, וכך נוהגין שמוסיפין ווי"ן בנתיים, יו"ד וְה"א וּוא"ו וְה"א. וכן יש ליזהר שלא לקרות שמות מלאכים שאין נמצאים בשמות בני אדם כמותם, ולכן במקום מטטרון יאמר מִי"ם טֵי"תּ, סמאל יאמר סְמָ"ך מִי"ם{כט}: 

[יא] חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות, ודוד המלך תיקן זאת. רמז לדבר, נאום הגבר הוקם עָל{ל}, "על" בגימטריא מאה. וסמך מן התורה{לא}, ועתה ישראל מָה י"י אלהיך שואל מֵעמָּך, כי־אם ליראה את י"י וגו', אל תקרי "מה" אלא מאה, הן מאה ברכות, שהן ליראה את ה' ולאהבה אותו, ולזכרו תמיד על־ידי הברכות שמברכין{לב}. הקללות שבמשנה־תורה הן צ"ח, וכתיב גם כל חֳלי וכל מכה{לג}, הרי מאה, ומאה ברכות שאנו מברכין בכל יום, מגינות עלינו להנצל מהן{לד}. ובשבת ויום־טוב שחסרים מן המאה ברכות, משלימים בברכות הנהנין על פירות ובשמים, ובמה שמכוונים לברכות השליח־צבור בחזרת התפילות וברכות הקוראים בתורה והמפטיר, ועונין אחריהם אמן{לה}: 

[יב] כל ברכה שאדם שומע מחבירו, כששומע שגומר את הברכה, צריך לומר אמן. ופירוש אמן, אמת. ויכוין בלבו, אמת היא הברכה שבירך המברך, ואני מאמין בזה. ובברכות שיש בהן גם בקשה, כגון בשמונה־עשרה, מן אתה חונן עד המחזיר שכינתו לציון, ובברכת שים שלום, יכוין באמירת אמן לשני דברים, אמת היא הברכה, ויהי רצון שֶיֵּאָמְנו הדברים במהרה. ובקדיש שאינו אלא תפילה על העתיד, יכוין רק לבקשה שֶיֵּאָמֵן הדבר במהרה{לו}: 

[יג] צריך ליזהר מאוד שיאמר תיבת אמן כתיקונה, שלא יחטוף האל"ף, ולא יבליע הנו"ן. גם יזהר מאוד, שלא יענה אמן, קודם שסיים המברך כל הברכה. וגם לא יאחר מלענות אמן. אלא תכף שסיים המברך את הברכה, יענה אמן. ותוך כדי דיבור (דהיינו שלוש תיבות שלום עליך רבי) כדיבור דאמי. וכל שלא כלה אמן מפי רוב הציבור, יכול כל אחד לענות עמהם{לז}. ולא יגביה קולו יותר מן המברך, שנאמר{לח} גדלו לי"י אתי ונרוממה שמו יחדיו{טל}: 

[יד] כל העונה אמן על ברכת עצמו, הרי זה מגונה. ואפילו סיים ברכה אחת בשוה עם שליח־צבור, לא יענה. אבל אם הוא בירך ברכה אחת, והשליח־צבור ברכה אחרת, וסיימו בשוה, עונה אמן על ברכת שליח־צבור{מ}. ואחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות, העונה אמן על עצמו הרי זה משובח, ולכן המנהג שעונה אמן בסיום ברכת השכיבנו אחרי קרית־שמע דערבית, ובסיום ברכות ההפטרה. וכן אחר ברכת בונה ירושלם בברכת המזון, מפני ששם סיום שלוש הברכות שהן מן התורה, והטוב והמטיב מדרבנן וכאילו היא תוספת. והוא הדין בסיום שמונה־עשרה, שהוא המברך את עמו ישראל בשלום. ומנהג השאמי לענות אמן גם אחרי ברכת ישתבח, לפי שמחשיבין אותה סמוכה לברוך שאמר מפני שאסור להפסיק בזמירות, וכן אחר ברכת יהללוך מפני שאסור להפסיק בהלל{מא}, ומנהג הבלדי שאין עונים באלו, אלא דוקא על ברכות סמוכות ממש{מב}: 

[טו] עונים אמן אחרי קטן שמברך כדי לפטור את עצמו, כגון קודם אכילה ושתייה, או כשעולה לספר תורה, אעפ"י שהוא פחות מבן שש שנים, כיון שהוא בן־חינוך לעניין זה, וכן הוא מנהגינו{מג}: 

[טז] כששומע הזכרת השם, טוב לומר ברוך־הוא וברוך־שמו (אם יכוין בו כראוי), ויש הנוהגים כן{מד}. ואם השומע עומד במקום שאסור להפסיק, לא יאמר ברוך־הוא וברוך־שמו. וכן אם שומע ברכה שגם הוא צריך לצאת בה שתהא נחשבת לו כאילו אמרהּ בעצמו, כגון ברכות השופר וברכות המגילה, לא יאמר ברוך־הוא וברוך־שמו, משום דזה הוי הפסק באמצע הברכות{מה}. ולעניין עניית אמן, אם הוא עומד במקום שאסור להפסיק, יתבאר בעזרת־השם לקמן סימן י"ב סעיף ו', וסימן י"ד סעיפים ב' ג':