סימן ה' - הלכות נקיון המקום לדבר שבקדושה

[א] כתוב{א} וכסית את צֵאָתֶךָ, כי י"י אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו' והיה מחניך קדוש, ולא יִרְאֶה בך ערות דבר וגו'. מכאן למדו רבותינו ז"ל שבכל מקום אשר ה' אלהינו מתהלך עמנו, דהיינו כשאנו עוסקים בדבר שבקדושה, כגון קרית־שמע, תפילה, לימוד תורה וכדומה, צריך להיות המחנה (דהיינו ארבע אמות סביבותיו) קדוש, שלא תהא צואה מגולה שם, ושלא ייראה דבר ערוה, כנגד פניו של אדם הקורא או מתפלל{ב}: 

[ב] ולא רק כשמוציא בשפתיו, אלא אפילו להרהר דברי קדושה, במקום צואה או מי־רגלים או כל דבר שהוא מסריח, אסור{ג}, עד שיכסה אותם, כמו שנאמר וכסית את צאתך{ד}. או שיטיל לתוך מי־רגלים של־פעם אחת, רביעית מים, לא שנא היו הם בכלי תחילה ונותן עליהם מים, ולא שנא היו המים בכלי תחילה, לא שנא השתין הרבה או מעט, ואפילו טיפה אחת. (ואם היו מי־רגלים בַּעֲביט המיוחד להם, לא מהני להו מים כדלקמן סעיף י"ב). ולמי־רגלים של־שתי פעמים, צריכין ב' רביעיות מים, וכן לעולם{ה}. ואפילו אם נבלעו מי־רגלים בקרקע או בבגד, אם היד יכולה להירטב מהם, צריך לשפוך שם מעט מים{ו}. ויש מקילים שאינו אסור אלא אם־כן יש בהן טופח על־מנת להטפיח{ז}: 

[ג] אם יש צואה על בשרו, אף על פי שמכוסה בבגדיו, אסור בדברי קדושה, שנאמר{ח} כל עצמותי תאמרנה י"י מי כמוך, בְּעֵינַן שיהיו כולם נקיים{ט}. ויש מקילין בזה כשאינו מריח ריח־רע. אבל הנכון להחמיר. ואם יש לו אפילו מעט צואה בפי־הטבעת אף על פי שהיא מכוסה, לכולי־עלמא לא מהני, מפני שבמקומה זֻהְמָתָהּ מרובה{י}: 

[ד] צריכין ליזהר שבכל מקום שיש להסתפק שמא יש שם צואה או מי־רגלים, לא יאמר שם שום דבר שבקדושה, עד שיבדוק את המקום{יא}. ואין להתפלל בבית, אם בָּעֲלִיָּה (דהיינו דירה שמעל הדירה, כגון "קומה שנייה") יש מקום מטונף{יב}: 

[ה] תינוק שאחרים בגילו יכולין לאכול כזית מיני דגן אפילו על־ידי בישול, בכדי שגדול אוכל שיעור פרס, אף על פי שלא ראינו לתינוק זה שאכל, מרחיקין מצואתו וממי רגליו{יג}. והיינו כשנעשה בן שנה. וטוב וישר, להרחיק גם מצואת קטן בן שמונה ימים, ואפילו בן יום אחד{יד}: 

[ו] צואת אדם, אף על פי שאין לה ריח רע{טו}, וכן צואת חתול וּנְמִיָּה וכיו"ב, מרחיקין מהם. ושאר צואה של־בהמה חיה ועוף, מסתמא אינה מסרחת ואין צריך להרחיק מהן. אבל אם מסרחת, וכן נבלה המסרחת, ולול של־תורנגולין, ורפת בקר, ובורסקי ובית המטבחיים, וכל שאר דבר המסריח, מרחיקין מהן{טז}. וכן מרחיקין ממים סרוחים{יז}: 

[ז] צואה יבשה כל־כך, שהיא נפרכת לפירוכים דקים על־ידי זריקה, הרי היא כעפר, והוא שלא יהא בה ריח רע{יח}. אבל אם נקרשת מחמת הקור, כיון שיכולה לחזור לקדמותה בזמן החום, עדיין שֵם צואה עליה. וצואה שנתכסית בשלג, נחשב כיסוי{יט}: 

[ח] עד כמה מרחיקין. היתה צואה מאחוריו, צריך להרחיק ממקום שכלה הריח, ארבע אמות. ואפילו אם הוא אינו מריח, צריך להרחיק שיעור זה כאילו היה מריח. ואם הצואה אינה מסרחת, די אם מרחיק ממנה ארבע אמות. ואם הצואה מלפניו, צריך להרחיק כמלא עיניו. ואפילו בלילה{כ} צריך להרחיק כשיעור שהיה יכול לראותה ביום. ואם היא מן הצדדין, דינה כמלאחריו (ויש מחמירים שנחשב כאילו היתה בפניו, ויטה את עצמו כדי שתהא לאחריו){כא}: 

[ט] בית שמתפללין בו בצבור, ונמצא שם צואה, אף על פי שהיא אחורי השליח־צבור ורחוקה ממנו יותר מארבע אמות ממקום שכלה הריח, מכל מקום צריך הוא לשתוק ולהמתין עד שיוציאוה או יכסוה, מפני שאי־אפשר שלא תהא לאחד מן הצבור תוך ארבע אמות ממקום שכלה הריח, ואסור לו לשמוע ולכוון למה שאומר השליח־ציבור{כב}: 

[י] מי שהתפלל, ומצא אחר־כך שיש שם צואה, אם המקום ההוא היה ראוי להסתפק בו שמא יש שם צואה והוא פשע ולא בדק, כיון דתפילת שמונה־עשרה היא במקום קרבן, הוה ליה זבח רשעים תועבה{כג}, וצריך לחזור ולהתפלל שמונה־עשרה. וכן קרית שמע שהיא מדאורייתא, ואין בה חשש ברכה לבטלה, חוזר וקורא, אבל בלא הברכות שלפניה ושלאחריה. וכן שאר הברכות שאמר שם, ואפילו ברכת המזון, אינו חוזר ומברך. ואם אין המקום ראוי להסתפק בצואה, שאז לא פשע, אפילו בתפילה יוצא בְּדִיעֲבַד. ואם נמצאו מי רגלים, יוצא בְּדִיעֲבַד גם בתפילה, אפילו המקום ראוי להסתפק{כד}: 

[יא] יצא ממנו ריח מלמטה, אסור בדבר שבקדושה עד שיכלה הריח. ואם יצא מחבירו, גם־כן צריך להמתין, אלא שאם הוא עוסק בלימוד תורה, אינו צריך להמתין בשביל ריח שיצא מחבירו{כה}: 

[יב] גְּרָף של־רעי, וַעֲביט של־מי־רגלים, אם הם בולעים כגון של חרס או של עץ, צריך להרחיק מהם כמו מצואה אף על פי שהם נקיים ואין להם ריח רע. ואפילו נתן לתוכן מים, או שכפאן על פיהם, לא מהני, אלא צריך להוציאן מן החדר או לכסותן. ואם הם של מיני מתכות או זכוֹכית, אם הם רחוצים יפה ואין בהם ריח רע, אין צריך להרחיק מהם{כו}. ונראה שכן דין כלֵי פלסטיק המצויים בזמנינו{כז}. פי חזיר, דינו כגרף של רעי, כיון שדרכו לנקר בצואה. ואפילו עולה מן הנהר, אין הרחיצה מועלת לו{כח}: 

[יג] גם בבית־המרחץ או במבואות המטונפות{כט}, אסור לדבר או להרהר בדבר שבקדושה, ואסור להזכיר שמות המיוחדין להקדוש ברוך הוא אפילו בלשון האומות (כגון "אללה" בלשון ערב, וכן "גאד" או "גאט" בלשון אשכנז, ו"דיו" בלשון צרפת). וכן אסור שם ליתן שלום לחבירו, כי שלום הוא שמו שלְּ־הקדוש ברוך הוא, שנאמר{ל} ויקרא לו י"י שלום{לא}. ואדם ששמו שלום, מותר לקרותו שם בשמו, כיון שאינו מכוין על עניין השלום, אלא להזכרת שמו של אותו אדם. וירא־שמים צריך להחמיר, ויבלע המ"ם ויאמר רק שלו בלא מ"ם, או שלון בנו"ן{לב}: 

[יד] אסור לדבר דברי תורה וקדושה נגד ערוה, בין שלו בין של אחר, ואפילו של קטן או קטנה (רק לצורך מצות מילה, מותר לברך נגד ערות התינוק){לג}. ויש אומרים שאפילו אם עוצם את עיניו שלא לראות את הערוה, לא מהני, כיון שהיא נגדו, אלא יטה פניו וגופו מכנגדה{לד}: 

[טו] גוף האשה כל מקום שהדרך לכסותו (כמו שיתבאר בס"ד להלן חלק אבן־העזר) אם נתגלה שם שיעור טפח, וכן שערות של אשה נשואה, אם נתגלה קצת מהן, נחשב כמו ערוה לגבי איש. ואין חילוק בין שהיא אשתו או אשה אחרת, אבל לגבי אשה אינם חשובים כמו ערוה{לה}: 

[טז] קול זמר של אשה, נחשב גם־כן ערוה. וגם כשהוא מוקלט במכשיר (כגון "טייפ"), אסור. ומכל־מקום בשעת הדוחק, שהוא שומע ואי־אפשר לו לְמַחוֹת, לא יתבטל משום זה מקרית שמע ותפילה ותורה, אלא יתאמץ לכוון כל לבבו, לעניין הקדושה שהוא עוסק בה, ולא יתן לב עליה{לו}: 

[יז] אם ליבו רואה את הערוה שלו, אף על פי שהיא מכוסה, כגון שהוא לבוש בחלוק, גם־כן אסור לו לומר כל דבר שבקדושה. אלא צריך להיות לבוש במכנסים סמוך על בשרו, או יחגור חגורה, או יניח זרועותיו על חלוקו כדי להפסיק בין ליבו לערותו. ויש אומרים שאשה אינה צריכה לעשות זאת{לז}: