|
||
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו. פרויקט הכנסת מאמרי מרן שליט"א מעשרות ספרים ירחונים וכתבי עת הפזורים על פני עשרות שנים לאתר יד מהרי"ץ "נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א. |
אופן ספירת עשרה אנשים למניין, על־ידי אמירת פסוק |
||||||||
מספר צפיות: 7442 | ||||||||
ז' אייר ה'תשפ''א | ||||||||
אופן ספירת עשרה אנשים למניין, על־ידי אמירת פסוק (מתוך שו"ת עולת יצחק ח"ד, שעודנו בכתובים) לק"י, אייר ה'תשע"ו, ב'שכ"ז. א) גרסינן ביומא דף כב: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב וַיְשַׁמַּע שאול את העם ויִפְקְדם בטלאים (שמואל־א' ט"ו, ד') וכו' כל המונה את ישראל עובר בלאו וכו'. ואיסור זה מוסכם להלכה מכל רבוותא [מקצתם נביא בס"ד לקמן, ועיין עוד להגר"י פרלא בביאורו על ספר המצוות לרס"ג כרך שני לא תעשה רס"ד דף שכ"ב שכ"ג], ומפורסם בכל תפוצות ישראל בפרט כשצריכים לראות אם כבר נתקבצו עשרה להתפלל וכדומה. ואעפ"י שהושמט דין זה בשלחן ערוך, לא משום דלא סבירא ליה הושמט. והשלים זאת המגן אברהם בסימן קנ"ו סק"ב. וכן הפרי חדש בסימן נ"ה, והביאו גאון עוזנו מהרי"ץ בעץ חיים חלק א' דף כ"ז ע"ב ד"ה אסור, והעליתיהו בפסקי מהרי"ץ כרך א' הלכות ברכות השחר סעיף ס"ב דף קל"ב: וקָדַם להם רבינו הרמב"ם שהעלה זאת בפרק ד' מתמידין ומוספין הלכה ד', אסור למנות את ישראל אלא על־ידי דבר אחר, שנאמר ויפקדם בטלאים יעו"ש. ותמוהים דברי הר"נ פריד בשו"ת פני מבין יורה־דעה סימן שכ"ט שהזכיר זאת בכלל כמה דברים שהשמיטם הרמב"ם, ונתן טעם לכך [דסבירא ליה לרמב"ם] שאינו איסור ממש רק מנהג טוב, לכן לא הביאוֹ מאחר שאינו מוכרח יעו"ש, ולקמן ד"ה ובתשובת. וכנראה חיפש זאת בהלכות תפילה שברמב"ם לגבי מניין עשרה, ולא מצא, ולכן החליט שהשמיט. ולא היא. וכבר תפס עליו בשו"ת יבי"א חלק ג' יורה־דעה סימן ט"ז אות ט': ובתשובת רבינו האיי גאון (שהובאה באוצר הגאונים על מסכת יומא שם, סימן י"ח דף ט') רגילין השתא (עכשיו) אינאשי, כד מיכנפין (מתאספים) ציבורא וצריכי למחזי אי הוו בי עשרה, לפרוס על שמע או לירד לפני התיבה וכו' לא מנו להון ראשון ושני, אלא קרו פיסוקא כגון (תהלים ה', ח') ואני ברוב חסדך אבוא ביתך וגו' יעו"ש, והובאה גם בספר העתים להר"י ברצלוני סימן קע"ד דף רנ"ג רנ"ד, ובספר האורה לרש"י חלק א' סימן נ"ו, יעו"ש סדר אמירת הפסוק, שהיו נוהגים שהראשון אומר ואני, והשני ברוב וכו'. ומנהג זה אינו ידוע לנו, רק אחד אומר מלות הפסוק ומסתכל עליהם אחד אחד. [ושם באוצר הגאונים דף פ"ו בשם ספר קדמון, הוזכר לומר פסוק (שם ס"ט, י"ד) ואני תפילתי לך וגו' יעו"ש, ולפום רהטא הוא טעות סופר, שהרי יש שם שתים עשרה תיבות. אלא דאינו מוכרח, כי שם לא מיירי לגבי מניין עשרה, אלא לגבי הפייס שעשו הכהנים במקדש, שהיו מוציאים אצבעותיהם, שאין מניין הכהנים קבוע]. ולא תידוק מלישניה דמר רגילים, שאינו איסור אלא מנהג כדברי הפני מבין דלעיל ד"ה וקדם. דלא נקט הכי אלא ללמוד מזה דוגמא למה שפירש אופן ספירת אצבעות הכהנים, כאשר יבין המעיין בגוף הספר שם: ב) ובקיצור שלחן ערוך סימן ט"ו סעיף ג' הביא דין זה, וסיים בזה"ל, ונוהגים למנותם באמירת הפסוק הושיעה את עמך וגו' (תהלים כ"ח, ט') שיש בו עשר תיבות יעו"ש. ועל פי זה העליתי אני הקטן בשלחן ערוך המקוצר סימן י"ג סעיף ד' בזה"ל, צריכין ליזהר שלא למנות את הציבור לגֻלגלותם לידע אם יש עשרה, כי אסור למנות את ישראל לגלגלותם, אפילו לדבר מצוה, דכתיב וַיְשַׁמַּע שאול את העם ויִפְקְדם בטלאים. אלא יראו בעיניים וימנו במחשבה, וכן יכולים למנותם באמירת הפסוק הושיעה את עמך וגו' שיש בו עשר תיבות ע"כ. וציינתי המקור בעיני יצחק שם אות ט', עיין פסקי מהרי"ץ כרך ראשון הלכות ברכות השחר סעיף ס"ב, וקיצור שלחן ערוך סימן ט"ו סעיף ג', וכף החיים סימן נ"ה ס"ק י"א יעו"ש: ומובן למעיין כי מדברי כף החיים שם הוספתי שיראו במראית העין וימנו במחשבה. והסיום וכן יכולים למנותם וכו', הוא על פי דברי הקיצור שלחן ערוך הנזכר לעיל, אלא שהוא כתב בלשון נוהגים, כי כן המנהג אצל האשכנזים שהוא מהם, מה שאין כן אצלינו שאינו מנהג ידוע רק מונים במחשבה כידוע, לפי־כך שיניתי הלשון: ואם יש בקהילותינו נוהגים כך, דהיינו שסופרים עשרה על־ידי אמירת פסוק הושיעה, אינו אלא מקרוב על־פי מה שראו בספרים שהגיעו לידיהם. וכן מתבאר למבין, מתוך מה שכתב היבי"ע ראב"ד עיר רדאע בסידור שיח שפתותינו בלדי דף ס"א ודף תקל"ג בשם קיצור שלחן ערוך, נוהגים למנותם באמירת פסוק זה וכו'. והוסיף שכן נהג אביו, והוא אחריו, לומר פסוק הושיעה את עמך יעו"ש: ג) ובאור ישראל קובץ ס' שנה ט"ו ד' דף כ"ז הובא שבספר פדה את אברהם (פאלאגּי) מערכת מ' אות י"ט שולל את המנהג למנות על־ידי פסוק ויתן לך האלהים וגו' (בראשית כ"ז, כ"ח) שכנראה היה נהוג באיזה שהוא מקום. והתיקון הוא למנות על סדר פסוק הושיעה את עמך, ולא בפסוק ויתן לך האלהים, כמו שכתב קיצור שלחן ערוך, מפני שם אלהים. ויש פסוק יותר מורגל, ושננתם לבניך ודברת בם וגו' (דברים ו', ז') דרמזו על עשרת הדיברות בזוהר הקדוש פרשת ואתחנן דף רס"ח ע"א ע"כ. ועיין עוד לקמן אות ה' ד"ה מאידך: והרואה יראה בקיצור שלחן ערוך שלא הזכיר כלל פסוק ויתן, אלא כך הוא מוציא מתוך דבריו. ומי שהנהיג זאת, סבר שעדיף פסוק זה שיש בו ברכה [עיין לקמן ד"ה והא], אך הוא דחה זאת. והכי מסתברא שאינו נכון לעשות כן, דכיון שכל תיבה מהפסוק מכַוונים אותה כנגד אדם אחד, אין ראוי שיהא זה אחד מן השמות הקדושים: וחכם אחד כתב להעיר כאן בזה"ל, וכי יש שום איסור בדבר. ועוד, הלא יש מהקדמונים שנהגו לומר פסוק ואני תפילתי וגו' כדלעיל אות א' ד"ה ובתשובת, שיש בו גם שם הוי"ה וגם שם אלהים עכ"ד יצ"ו. ואנא דאמרִי אין הכי נמי פשיטא דליכא שום איסור, אך אינו דרך כבוד כלפי מעלה לכנות אדם כך, וכי הוא עבודה זרה חס ושלום. ובפרט מאחר שיש אפשרות של־פסוק אחר, למה ניכנס בפירצה דחוקה: והא דכתבינן (לעיל ד"ה והרואה) דאיהו סבר שעדיף פסוק זה שיש בו ברכה, היינו ברכה לנוכח, מה שאין כן פסוק הושיעה וגו' וברך וגו' שאין בו אלא בקשת ברכה. אבל יש להעיר כי לפי המדרש, גם בפסוק זה יש ברכה, דהכי איתא בילקוט שמעוני פרשת וזאת הברכה רמז תתקמ"ט, כל ימיו של־משה היה מבקש לברך את ישראל, ולא היה מניחו מלאך המות. מה עשה, נטלוֹ וכפתוֹ והניחוֹ תחת רגליו, ובירכן לפניו. הדא הוא דכתיב (דברים ל"ג, א') וזאת הברכה אשר בירך וכו'. ומה ברכה בירכן, הושיעה את עמך וגו' יעו"ש: ובהערה באור ישראל הנזכר לעיל (ד"ה ובאור) הביא ביאור מדוע בדורות האחרונים נהגו למנות בפסוק הושיעה את עמך וגו', אף שבספר הפרדס לרש"י [וכן רבינו האיי גאון וספר העתים, כדלעיל אות א' ד"ה ובתשובת. יב"ן] מובא הפסוק ואני ברוב חסדך וגו' מצד תוכן העניין, דבבית־הכנסת מתאים יותר למנות בפסוק זה שמדובר בו אודות בית־הכנסת, אבוא ביתך וגו'. אבל אעפ"כ בדורות האחרונים דעיקבתא דמשיחא, חושך כפול ומוכפל דזמן הגלות, אחרי שכבר מזמן כלו כל הקיצין, אזי כאשר עשרה מישראל מתאספים יחדיו וכו' בקשתם של־בני ישראל על כללות עניין הגאולה, הושיעה את עמך וגו' יעו"ש. ולקמן אות ה' ד"ה ומסתברא, וד"ה ויתכן, נכתוב לכך בס"ד טעמים אחרים: וכבר היה אפשר לומר לכאורה דמיירי בישועתו של־כל אחד ואחד מצרותיו הפרטיוֹת, והשעה צריכה לכך לפי שמתכוננים עתה להתפלל ולבקש אז כל אחד על עצמו ובני־ביתו. לולא שלשון הפסוק הושיעה את עמך, מורה דמיירי בתשועה הנצרכת לכלל עם ישראל, שמע מינה דמיירי בישועת הגאולה לעתיד כדבריו, אי נמי בכל דור ודור ואפילו עכשיו, כדפירש הרד"ק שם, הושיעה את עמך, מאויביהם יעו"ש: וזה שלא נהגו בדורות האחרונים לספור על־ידי אמירת פסוק ואני ברוב וגו', מסתברא משום דלא שייך כל־כך השתא לומר בלשון עתיד אבוא, אשתחוה, אחרי שכבר מזה זמן באו תוך בית־הכנסת, וגם השתחוו. ומה־גם דבלאו הכי נהגו כבר לומר את הפסוק הזה לפני כניסתם לבית־הכנסת כנודע, ועיין מה שהארכנו על זה בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת כי תצא על פסוק כל הנחשלים אחריך וגו' ולא ירא אלהים, מִד"ה ורבותינו: ד) ועכשיו נודע לי דבר חדש, שיש בקהילותינו הנוהגים למנות על־ידי אמירת פסוק אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע (דברים א', ב') כאשר שמעתי מתלמידי חכמים, וכמו שנדפס גם־כן בקונטריס הוד קדומים (צפת ה'תשע"ו, דף ט"ו) שכן היה המנהג במחוז חאשִׁד, וכן בחַיְמהּ, שהם בצפון ארץ תימן, ולא בפסוק הושיעה את עמך יעו"ש. ואחר זמן הראוני שנזכר מנהג זה, גם בספר בית האבן (קרית עקרון ה'תשס"ח) הליכות יהודי צפון תימן דף ת"ס ע"ב. וכיון שמנהג זה אינו מוזכר בספרי הפוסקים והמפרשים שבידינו, מסתברא לענ"ד שזהו מנהג קדמון מוחזק בידם. [ואכן מלשון רבינו האיי גאון וספר העתים כגון ואני ברוב חסדך (כדלעיל אות א' ד"ה ובתשובת) משמע שהיו מנהגים נוספים]: ואפשר ליתן לכך טוב טעם ודעת, שהוא להגן מעין הרע, כנודע מפירוש רש"י ועוד מרבוותא על פסוק ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם (שמות ל', י"ב) שהמניין שולט בו עין הרע והדֶּבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד יעו"ש, ובמילואים לתו"ש כרך כ"א סימן א' דף קס"ה. על כן בחרו הם בפסוק זה, שמלבד שיש בו עשר תיבות לתכלית הנרצית, עוד יש בו אדרבה רמז בהיפך שהם יותר, שכן פותח אחד עשר יום, וזאת כדי לבלבל ולערבב את השטן שלא יקטרג: אי נמי לרמוז בזה ברכה להם שיתוסף על מניינם, על דרך שעשה משה רבינו ע"ה בהמשך אותו עניין שם בפרשת דברים, י"י אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, י"י אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם (דברים א', י'. י"א) וכדלקמן אות ה' ד"ה ולא עוד. וכעין זה כתוב בפלא יועץ ע' עין הרע שאם יתגלגלו הדברים לאדם שיזכיר שבח וטובות חבירו, תכף יברכהו שלא תשלוט בו עין הרע יעו"ש. ועיין עוד למהר"ח פאלאגּי בשו"ת לב חיים חלק ב' סימן כ"ו דף י"ט ע"א ד"ה אבל: ושמא יש עוד לומר שהמניין אחד עשר, כולל את השכינה השורה בין העשרה, כדלקמן אות ה' ד"ה ויתכן. [ועוד יש לדרוש דקרי ביה אֶחָד עשרה, ואחד רמז לשכינתו יתברך. איתמר]: ואיך שיהיה אין משום שקר, בזה שהוא מונה עשרה ואומר שהם אחד עשר. חדא, שאינו אומר זאת בהדיא, אלא כקורא פסוק בעלמא. ותו, שלפי המדרש אכן הכוונה לעשרה ממש, כמובא ברבינו בחיי התם על פסוק הנזכר בסופו בזה"ל, דבר אחר אחד עשר יום מחורב, אחת שבעשרת הדיברות הכעסתם אותו מחורב יעו"ש. ופירש בשפתי כהן שם דף ב' ע"ג שהכוונה לומר כי אחת מעשרת הדיברות, ר"ל אנכי ולא יהיה לך (שמות כ', ב'. ג'), עברתם עליה, כי שתי דיברות אלו נאמרו על־ידי הקב"ה כאחת, והחרבתם העולם, וזהו מחורב וכו' יעו"ש: ה) ומסתברא כי גם אותם שבחרו לומר אז פסוק הושיעה את עמך וגו' הוא מהאיי טעמא שיושיע אותנו ה' מנזק עין הרע שבמניין, וזהו הושיעה את עמך. ולא עוד אלא שמבקשים שיוסיף עליהם, וזהו וברך את נחלתך וגו': ולא עוד אלא שאפילו פסוק ואני ברוב חסדך יש בו תועלת לעניין הזה, הגם שאין הדבר גלוי במלים, שלפי פשוטם הם נאים לעניין ויפים לבניין השתא הכא שבאים להתפלל בבית ה' ולהשתחוות להיכל קדשו ביראתו, מכל־מקום יש בו רמז זה, כמתבאר מהא דכתב מהר"ש מאוסטרופולי בספר דן ידין על ספר קרנים מאמר י' אות ט"ו, שיש למעלה מקום הנקרא עין טובה, אשר בו שבע עשרה מאות ושבעה עשר פתחים, ויש בו מאה שלושים ושלושה חלונות. והמקום זה מבטל לקליפה, ונקרא היכל קדשך. וקבלה מרב הונא, כי מי שנתנו לו עין הרע, לומר הפסוק המרמז לפתחים, שהוא פסוק ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך. ובזה נבין מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרש (דברים רבה פרשה א' אות י"א) על הפסוק י"י אלהיכם הרבה אתכם, זהו שאמר הכתוב אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך. פירוש דקשה היאך הכניס משה עין הרע חס ושלום בישראל. ומתרץ, זהו שאמר הכתוב אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך, ר"ל משה אמר הפסוק הזה המועיל לעין הרע וכו' יעו"ש, ובחוסן ישועות על ספר ישועות חכמה סימן ל"ג דף כ"א כ"ב, ובעזרת ישראל לר"מ ענגיל דף צ"ח ע"ב, ובטעם הצבי פרשת דברים דף ז' ח', ובפסקי תשובות על משנה ברורה סימן קנ"ו אות כ"ד דף שכ"ט: ויתכן ליתן טעם נוסף לספירה על־ידי אמירת פסוק הושיעה את עמך, על פי מה שכתב החיד"א בחומת אנך על פסוק הנזכר, את רומז לשכינה וכו' יעו"ש, ולעיל אות ד' ד"ה ושמא. וכבר אמרו חז"ל בסנהדרין דף טל. כל בי עשרה שכינתא שריא. אלא שאותו חכם (בעל הטעם דלעיל אות ג' ד"ה ובהערה) בחר לתת טעם המתאים לדורות האחרונים דוקא, כנראה כדי שלא נהיה כחולקים על מנהג הקדמונים. ברם אין בזה שום חשש, דבהדיא נקט רב האיי גאון קרו פיסוקא "כגון" ואני ברוב חסדך וכו', וכן הוא בספר העתים, כדלעיל אות א' ד"ה ובתשובת. והוא לא ראה אלא את דברי רש"י דלא נקט כגון, אבל פשוט דלדידיה נמי ליכא קפידא, מה־גם דמלשונו נראה כי מקורו מתשובת רב האיי גאון: מאידך מקומות שלא נהגו להשתמש לספירה בפסוק אחד עשר וגו', יתכן שנמנעו מכך כדי שלא יהא גנאי לאותו שתיזכר עליו תיבת שֵׂעיר, שהיא על שם עשו הרשע, וכמו שנאמר (בראשית ל"ו, ח') וישב עשו בהר שעיר. ומה־גם שהשדים נקראו כך, שנאמר (ויקרא י"ז, ו') לשעירים אשר הם זונים אחריהם (ישעיה י"ג, כ"א) ושעירים ירקדו שם. ואעיקרא, פסוק זה בכלל התוכחה לישראל נאמר על־ידי משה רבינו ע"ה, וכמבואר טעמו ונימוקו ברש"י ושאר מפרשים שם. ומה־גם שמסיים עד קדש ברנע, והרי משם נשתלחו המרגלים, כמו שנאמר (דברים ט', כ"ג) ובשלוח י"י אתכם מקדש ברנע לאמר, לכו ורשו את הארץ וגו'. הלכך נראה לענ"ד בס"ד הגם דהיכא דנהוג הכי נהוג, מכל־מקום היכן שאין מנהג עדיף לבחור בפסוק הושיעה את עמך, שהוא המובחר מן הכל. ואעפ"י שגם בפסוק ארץ חטה ושעורה וגו' (שם ח', ח') יש עשר תיבות, וכל כיוצא זה פסוקים שגורים [ועיין לעיל אות ג' ד"ה ובאור], מכל־מקום פסוק הושיעה הוא נאה לעניין, ויפה לבניין, ומתאים למניין: * למדנו כי מקדם נהגו למנות עשרה אנשים, על ידי אמירת פסוק כגון ואני ברוב חסדך וגו'. והמנהג הרווח כיום מקרוב בכל תפוצות ישראל, אשכנזים ספרדים ותימנים, למנות על־ידי פסוק הושיעה את עמך וגו' [שהרי הקיצור שלחן ערוך אשכנזי, ופדה את אברהם ספרדי, והיבי"ע תימני]. ויש בקהילותינו שנהגו למנותם על־ידי פסוק אחד עשר יום וגו'. ולכולם יש סמוכות. אבל המובחר שבכולם, הוא פסוק הושיעה את עמך, וברך את נחלתך: הצב"י יצחק בכמהר"נ רצאבי יצ"ו |
||||||||
|
||||||||
כניסה לחברים רשומים |