וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל [וירא]

חשיבות עניין שלום בית בין איש לאשתו, ראיה לכך מאברהם אבינו ע"ה, הנהגות והלכות בעניין כיבוד האשה מתוך חלק נוסף של שלחן ערוך המקוצר שעדיין בכתובים.

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק וירא התשע"ד.

נפתח בעניין חשוב, השייך לפרשת השבוע. כתוב בגמ' מסכת בבא מציעא [דף פז ע"א], על הפסוק וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל [בראשית י"ח, ט'], להודיע ששרה אמנו צנועה היתה. א"ר יהודה אמר רב ואיתימא רבי יצחק, יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי 'באהל'? מה הם שואלים? הרי הם ידעו? כדי לחבבה על בעלה. רבי יוסי ברבי חנינא אמר, כדי לשגר לה כוס של־ברכה.

במאמר זה, דנו הרבה המפרשים, וברצוני לעמוד על נקודה אחת נוספת, כי לא ראיתי שהעירו עליה. מהו שורש העניין של 'לחבבה על בעלה'? מלאכי השרת, קדושי עליון באים אל אברהם אבינו, ויש להם עוד מטרה, לחבב את אשתו עליו. הרי אברהם אבינו, אבי עם ישראל, הוא עמוד החסד, וכי יש לו בעיא שצריך לחבב את אשתו עליו? שיתחשב בה ויכבדה ויעריך אותה? אלו דברים נשגבים מבינתנו, שאיננו חושבים עליהם.

בודאי שיש כאן דברים גבוהים ונסתרים, כל עניין 'שלום בית' הוא דבר חשוב מצד עצמו, גם בעוה"ז, אבל כנראה ישנם גם דברים עליונים, שאפילו מלאכי השרת צריכים לחשוב על כך. דהיינו, כשיש שלום למטה, יש גם שלום למעלה.

אמנם לא צריכים להגיע להסבר הנ"ל, אלא בס"ד אפשר לבאר, גם מבלעדי זאת ובנוסף על כך, שבד"כ בעל אשר חי עם אשתו, לפעמים אינם מחשיבים כ"כ האחד את השני. שמעתי בשם אחד מגדולי הרבנים שאמר, שישנם אנשים מאד חשובים, שנשותיהם אינן מעריכות אותם, כיון שהן רואות את בעליהן עם פיגמה. הוא יכול להיות צדיק גדול וחשוב וגאון, אבל היא רואה אותה גם במצבים לא הכי מכובדים, לכן יורד ערכו בעיניה. מצד שני, גם האיש כלפי אשתו, למרות שהיא כ"כ טובה וחכמה, ועושה כ"כ הרבה דברים, אבל הקשר ביניהם נידוש במשך הזמן. אברהם אבינו כבר היה בגיל מאה, ואשתו בגיל תשעים. אמנם איננו מבינים כלל את דרגתו של אאע"ה, אנו לא מגיעים לציפרני רגליו. וגם שרה אמנו, כידוע שהיתה סוכה ברוה"ק. א"כ, מהו העניין 'שיחבב אותה עליו'? כנראה אלו דברים, שההרגל עושה את שלו, ועלינו לדעת זאת. למרות שהוא האדם השלם והגדול ביותר, אבל מתרגלים אחד לשני, אפילו מלאכים קדושי עליון, משתדלים בעניין הזה, ואפילו את אאע"ה צריך לעורר את הנושא הזה, כמש"כ 'אם תעירו ואם תעוררו'. ועלינו לחזק עניין זה ולחשוב עליו.

בשלחן ערוך המקוצר, בחלק שעדיין לא יצא לאור, בהלכּות שלום בית כתבתי כך, האיש מצווה לכבד את אשתו יותר מגופו, ולאהוב אותה כגופו. ואם יש לו ממון, ירבה להיטיב לה כפי ממונו. כפי שידוע מאמר חז"ל [בגמ' יבמות דף ס"ב סוף עמוד ב'], האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו וכו', עליו הכתוב אומר, וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ [איוב ה', כ"ד]. והמשמעות היא, שדרך הנהגתו איתה, וצורת הדיבור, וכל שאר הדברים, יהיו בכבוד גדול יותר מעצמו. כגון שנאמר [שמואל א, א, ה] וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם, ותרגומו, וּלְחַנָּה יְהַב חוּלָק חָד בְּחִיר'. דהיינו, שנותן לה מנה מכובדת וחשובה יותר ממה שהוא נותן לעצמו. וכפי שראיתי בספר שבט מוסר [פרק ט"ז סעיף צ"ד] שכותב, והוי זהיר לתת ממבחר המאכל בפי אשתך. לדאוג לתת לה את האוכל הכי משובח. כדי שתהיה כל דעתה עליך, ותגדל בניך בחיבה, ותדריכם לתורה למלא רצונך. כך נראה לי בס"ד הפשט. אבל מהרש"א מפרש קצת אחרת [ביבמות דף ס"ב ע"ב], מכבדה יותר מגופו, דהיינו להלבישה בגדים מכובדים יותר ממנו וכו'.

שאלה מהקהל: מתי כבר יצא החלק הזה לאור, אנחנו מצפים?

תשובת מרן שליט"א: לַכֹּל זמן, ועת לכל חפץ. בעזרתו יתברך.

אינני רוצה לדבר לפרטי פרטים, אבל בכל אופן ישנו דבר חשוב, שהרבה אנשים לא שמים לב אליו, והוא מה שחז"ל אומרים, שמותר לאדם להחניף לאשתו. דהיינו, למרות שחניפות אסורה, אבל לאשתו מותר להחניף. משום שלום ביתו. ואפילו ברב ותלמיד, שהתלמיד צריך להחניף לרב, כי כך הרב יתייחס אליו יותר, כפי שמפורש במאמר חז"ל שהבאנו בש"ע המקוצר הלכות שמירת הלשון בחלק יו"ד [סי' קמ"א הערה י"ט].

אבל תשמעו דבר נוסף שכתוב בספר הזוה"ק [בראשית דף מט ע"ב], צריך לומר לה דברים נעימים, לעורר את האהבה עד שתחפץ. לשבח אותה, שאין כמותה בנמצא. אין כמוה בעולם. כעין מה שנאמר, רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה [משלי ל"א, כ"ט]. כי לאשה מאד חשוב, איך בעלה מתייחס אליה, בכל מלה והערכה, כל התייחסות שוה עולם ומלואו. הגברים אינם חושבים ולא מבינים את העניין, אבל מי שיתבונן בדבר, יגיע למסקנא הזאת. כפי ששמעתי שאנשים מומחים בשלום־בית האומרים, כי כל אשה צריכה חמש מחמאות בכל יום. אפילו יכול להיות שזהו המינימום, לפחות חמש מחמאות. פירושו, שעל כל דבר ודבר שהיא עושה, היא צריכה שבעלה יתייחס אליה ויכבדה. לדוגמא, שיגיד לה 'כמה טוב האוכל שעשית'. וכך על כל פרט ופרט. ומי שלא מאמין, שינסה זאת, ויראה שזהו 'עולם אחר'.

כיון שלפעמים קורות טעיות, שהבעל פוגע באשתו. א"כ, מה צריך לעשות? אם חטא בכך וכיוצ"ב, יכול לתקן הדבר, ימהר להכניע את גאותו בלב נכנע ואמיתי יפייסנה ויבקש סליחה ממנה [שם בש"ע המקוצר הערה י"ז].

אולי ישנם גברים החושבים, שלא מתאים לעשות כך. הם אומרים, 'אני אלך ואבקש ממנה סליחה'?!.

לכן, ברצוני לספר על הגאון הרב שלום יצחק הלוי זצ"ל, מחבר ספר 'דברי שלום' ושו"ת 'דברי חכמים', שהיכרתי אותו בירושלם עיקו"ת כמה פעמים בסוף ימיו. הוא היה ת"ח, גאון צדיק ועניו. פעם אחת באתי לביתו, עדיין הייתי בחור בישיבת קול תורה, וישבתי עמו בזמן שהוא היה לומד בספר. אני הייתי שואל אותו שאלות, הוא ענה לי, ומיד חזר לספר. כזאת התמדה. זקן צדיק שהיה יותר מגיל שמונים שנה. בכל אופן, לפני כן הוא היה רב העדה בת"א, לפני שחזר לירושלם הוא היה דיין בת"א, ובבית הדין בד"כ גמרו את העבודה בשעה אחת בצהרים, והלכו מיד הביתה.

יום אחד, באמצע שהיה בבית דין, קראו לו לכותל המערבי להתפלל על יהודי אחד שהיה ממש בסכנת נפשות. אירגנו תפילה, והיה צריך בשביל כך כנראה עשרה אנשים. דא עקא, שבימים ההם לא היה טלפון, להודיע דברים כאלה. לכן הוא הלך בדחיפות רבה, ומיד אח"כ חזר והגיע לביתו בשעה שלוש. באותו הזמן, אשתו חיכתה וחיכתה, עד שהגיע בסופו של דבר. כשהוא חזר הביתה, ראה את אשתו יושבת אבלה וחפוית ראש, רח"ל. היא ממש נבהלה, מי יודע מה קרה לו? אתם יודעים, אשה במצבים כאלה, חושבת על הכי גרוע, שהנה תכף וכו', איזה בשורה רעה יגידו לה, רח"ל. כשהיא ראתה אותו, אמרה לו, 'מה עשית לי'? 'איפה היית'? והוא אומר לה, 'תשמעי, קראו לי, ולא יכלתי...', וכו'. כל מה שאמר לה, לא עזר. אמרה לו, 'ממש כבר לא ידעתי איפה אני...'. ואז הוא ניגש ואמר לה, 'אני מבקש סליחה', ורק בכך היא נרגעה. למרות שהוא ניסה כ"כ להצטדק ולהסביר בשכל, שלא היתה לו ברירה, הכריחו אותו ולקחו אותו עם הרכב, ולא היתה אפשרות לבוא ולהודיע בבית. תדעו לכם, רק באופן הזה. אתם יודעים, היא העריכה אותו כ"כ, שכאשר הוא נפטר היא אמרה, 'הוא מה כַּנְש רַגַּאל, הוא כַּאן מלאך', דהיינו 'הוא לא היה איש רגיל, הוא היה מלאך'.

שאלה מהקהל: א"כ איך היא צעקה על מלאך?

תשובת מרן שליט"א: אחר כך היא הבינה שהוא מלאך. אבל בלאו הכי היא לא צעקה, אלא היא פשוט לא נרגעה, היתה ממש נסערת ובוכיה. בראש שלה, היא כבר אלמנה, ה' ישמרנו. עד שביקש ממנה סליחה.

בהמשך בשע"ה [הלכּות שלום בית סעי' ד'] כתבתי כך, צריך הבעל להיזהר מאד שלא לבייש את אשתו, ושלא לצערה אפילו בדברים, כי דמעתה מצויה. וכמש"כ לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם, אלא בשביל אשתו. ישנם גברים החושבים, כי הכל בסדר, אבל אינם יודעים שהנשים שלהם בוכות שלא בפניהם. בוכות מאד. וכבר אחז"ל שהאשה דמעתה מצויה. וזה חמור מאד.

דרך אגב, ישנו הבדל בין הדור שלנו, לדורות שעברו. מי שמכיר את הנשים בדור שעבר, האמהות שלנו, לא היה מצוי שהאשה ביקשה מבעלה לעזור לה להלביש את הילדים או לשטוף כלים וכדומה. לעומת זאת, מצוי בזמנינו, שהנשים מבקשות מבעליהן שיעזרו להן בענייני הבית, ואפילו בהלבשת הילדים ובשטיפת כלים וכיוצא בהן, ולבני הדור הישן דרישה זאת נשמעת תמוהה מאד. הם אינם מבינים, מה? הוא צריך לעזור לה? היא תסתדר לבד עם הילדים. אכן פעם זה היה נכון, אבל ישנו הבדל פשוט מאד, בין הדור שגדל בתימן, לבין הדור של ימינו. בתימן, גרו בבית כל המשפחה המורחבת, אפילו שלשה דורות, גרו בכמה קומות. כל האחים היו בבית אחד, וכל הנשים היו כולן גיסות, לכן היו הרבה נשים בבית, וכולן באותו בניין עצמו, עזרו אחת לשנייה ביחד עם הסבתא, ממילא הגברים בכלל לא התעסקו בטיפול בילדים ולשטוף כלים. הם היו תמיד בחוץ, והנשים היו בבית בלבד. אבל היום, בעל ואשתו לבד. ובגלל כל השכלולים של החיים, ישנו לחץ גדול, והיא אינה יכולה לעמוד בעומס, 'מאין יבוא עזרי', רק בעלה יכול לעזור לה. על כן מצוה גדולה לבעלה לסייעה, וחסד גדול הוא עושה. 'מבשרך אל תתעלם'. ואם ישנן נשים שלצערינו בעוה"ר נאלצות לצאת החוצה לצורך פרנסת הבית, אם היא עוזרת לו בפרנסה, גם הוא צריך לעזור לה בעניינים המוטלים עליה.

לכן אל תתפלאו, ואפשר לראות זאת אצל האשכנזים. מי היה מאמין שבעל האגרות משה זצ"ל, כשהיה קם מוקדם בבוקר וראה שישנם כלים בכיור, הוא היה שוטף אותם. הגר"מ פיינשטיין, בעל אגרות משה, ששמו יוצא מסוף העולם ועד סופו. וכמו כן הסטייפלר זצ"ל, בעל קהילות יעקב, שהיה פעם באסיפת רבנים בירושלם, ואח"כ יצא מירושלם ונסע בחזרה לב"ב, הוא ביקש מהנהג שיחזור בחזרה לירושלם, והלך ונכנס לחנות וקנה מתנה. שאלוהו על פשר הדבר, והוא ענה, 'רציתי לקנות מתנה לרבנית, כדי שתדע שאפילו שאני בירושלם אני חושב עליה'. צריך לדעת, גדולי עולם כך התנהגו. אשה מצפה למתנה ולהפתעה מבעלה, מצפה ליחס ולמלה טובה, וצריכים לדעת שהדבר חשוב מאד. ובמצבים כאלה, הבית משתנה לאין ערוך. זהו הפירוש, 'לחבבה על בעלה'.

כדאי להביא את דברי החזון איש באיגרתו, שמסביר כיצד ישמח אדם את אשתו. הרי יש בתוה"ק מצות 'ושִׂמח את אשתו אשר לקח', טבע האשה להתענג על חִנָּהּ בעיני בעלה, ואליו עיניה נשואות. עליו להשתדל להראות אהבה וקירוב, בריבוי שיחה וריצוי. מה שאחז"ל במסכת אבות, אל תרבה שיחה עם האשה, אין מדובר כשהיא צריכה ריצוי. ק"ו לחתן בשנה הראשונה. זהו תורף דבריו. מובא בספר לדעת בארץ דרכך, שבזמנינו נשים גם אחרי שנה ראשונה, צריכות ריצוי כל הזמן, בכל אופן רובן ככולן, [ש"ע המקוצר שם הערה י"ד]. אלו דברים שצריך לשננם ולקיימם.

אמרתי זאת רק ב'ראשי פרקים' ממש, כדי שהדבר יהיה למזכרת בין עינינו. וזאת למרות שישנם פה גם כמה בחורים רווקים, כיון שנודע לי הוראת אחד הגדולים בזמנינו, שכבר עכשיו הם צריכים ללמוד זאת, בכדי לדעת כיצד להתנהג לכשיתחתנו. כדאי שיהיה להם בסיס טוב מוקדם יותר. אבל גם מי שכבר 'איחר את הרכבת', תמיד אפשר לתקן.

[במוצאי שבעת ימי האבל למרת ר' גדסי, שלשמה הוקדש שיעור זה כנז' לעיל, אמרתי בדרשה לכבוד סעודת ההבראה, שהתקיים בבית המשפחה במושב גאולים, שמשפחת גדסי נקראת כן, ע"ש העיר גדס בדרום תימן, סמוך לעיר תעיז. ונודע לי שהיה שם בכפר גדס, פתגם מקובל אצל היהודים, כי האשה היא האור של־בית, אך אסור לגלות לה זאת. הוספתי שזה נכון בתימן, שהנשים היו כנועות מאד, ממושמעות, צנועות ביותר בירכתי הבית, כל כבודה בת מלך פנימה, ובעצמן היו אומרות, אני בסך־הכל אשה, ומה אני שוה? (בתמנית, 'אנא מרהּ, וַיְשׁ אַסְוא'). אם יגידו לאשה זאת, תקבל שחצנות. לכן זה נשאר סוד בין הגברים, שאסור לגלותו לנשים. אך כיום כיון שהן בלא"ה שחצניות, אדרבה אני אומר שמצוה שהבעל יאמר לה זאת, לכבד אותה, שתרגיש שמתייחס אליה ומעריך אותה. היא זקוקה מאד לכך. ולמעשה זהו מאמר חז"ל במסכת יבמות [דף ס"ג ע"א], במה אשה עוזרתו לאדם? אדם מביא חטים, חטים כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?. יב"ן].

לעיון ולהורדת הלכות שלום בית (מתוך הקובץ התורני "דברי חפץ" חלק ט"ו - תשרי התשפ"א) - לחץ כאן