אל"ף בי"ת וסדרי האותיות - כפי מסורת יהדות תימן

אופן הגיית האותיות אל"ף בי"ת וכו' כמסורת יהדות תימן יע"א.

 

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק ואתחנן התשע"ח.

 

בשיעורים הקודמים [שיעור מוצש"ק פינחס ה'תשע"ח] דיברנו לגבי מגילת איכה, שהיא מיוסדת עפ"י סדר אל"ף בי"ת. לכן אמרתי, כי אם העניין הוא לקבל את התורה מחדש, ברצוני להתחיל כעת מאל"ף בי"ת. בכדי להעביר ולהנחיל את המסורת המדוייקת של הקריאה. את אותיות אל"ף בי"ת וכו' ממש, כפי שאבותינו לימדו את הילדים. כיון שלצערינו, הדור הזה כבר נתבלבל. בבתי הספר מלמדים בשיטות אחרות, ובשינוי גדול מן המסורת שלנו. לכן ברצוני להדגיש כמה וכמה דברים ולהסבירם.

 

דבר ראשון, צריך לדעת איך הוגים את אותיות אבג"ד וכו'. לכן, אתחיל בכך. כפי שאבותינו לימדו במסורת.

 

לגבי האות אַלֶ"ף, במבטא האשכנזי אומרים 'אָלֶף', בקמץ. לא משנה. גם בעברית כיום אומרים 'אָלֶף', ואצלינו התימנים אומרים 'אַלֶ"ף'. ובגלל שהמבטא שלנו, אינו מבדיל בין סגול לבין פתח, קשה לדעת מהו הניקוד? האם זהו פתח ופתח, אַלַ"ף. או שזה סגול וסגול, אֶלֶ"ף. תכף נראה, למאי נפקא מינה. בכל אופן, הביטוי הוא אַלַ"ף. זה מה שנמסר.

 

אח"כ האות בֵּ"י, והאות גִּימֶ"ל, אי נמי גִּימַל. והאות דָּ"ל. לא דָּלֶ"ת, אלא דָּ"ל. אמנם כאשר לומדים בספרים, אומרים דֶּלֶ"ת, כגון 'דֶּלֶ"ת של־תפילין', אבל זאת אינה המסורת מדור-דור. כי כאשר למדו בספרים, אשר נדפס בהם דל"ת, אז קראו דֶּלֶ"ת. וכיו"ב בעוד אותיות. אבל למעשה נראה, לגבי האותיות בֵּ"י ודָּ"ל, שזוהי המסורת הקדומה. ישנם כאלה החושבים, לא. נכון שכך המארי מלמד, אבל זאת אינה שפת תלמידי החכמים. אולם זאת טעות. הרי הרמב"ם בפרק ו' מהל' יסודי התורה הלכה ב', וכן בהלכות תפילין [פרק ג' סוף הל' א'] ובעוד מקומות, ג"כ כתב דָּא"ל, בנוסחאות המדוייקות. וע"ע ב'אחרית דבר' שבסוף ספר שופטים להרמב"ם מהדורת פרנקל החדשה ה'תשע"ז דף ל"ב. ואף לגבי האות בֵּ"י, הרי הדבר ג"כ כתוב כבר בקדמונים, כגון בספר אותיות דרבי עקיבא, וכן במדרשי חכמי תימן ושאר הארצות. רואים שכתוב שם בֵּ"י. לגבי תיבת 'בראשית', למשל.

 

יכול להיות, שבעצם הכל הולך אל מקום אחד. הרי בֵּי בלשון ארמית, זה בַּיִת, כנודע. וכגון, תנא דבֵי רבי ישמעאל, דהיינו שכך שָׁנוּ בבית־מדרשו של ר' ישמעאל. המלה בֵי, היא בלשה"ק בעצם בית. בכל אופן, הדברים בגדר 'פירושים', אבל העיקר שנדע מה היא הקריאה המקובלת. גם לגבי האות ד"ל, [בפיוט יראים שלחוני] שעה דך שוקד על דַּל. שהוא שוקד לדפוק על דלתך. דל"ת היינו ד"ל. מסתברא שבעצם זה אותו הדבר.

 

אח"כ האות הֵ"א. ויש שנכתבת הֵ"י. צריכים לדעת, לצערינו היום בשפה העברית לא יודעים לדבר, ואומרים הֵ"יְ, כיון שישנה את האות יו"ד בסוף. אצלם זה כך במבטא, לפי האשכנזים, כמו לגבי המלה 'לפני', שהציר"י מוציא יו"ד. הם מבטאים כאילו יש כאן אות יו"ד, גם אם אין. אבל זה צריך להיות הֵ"א. וגם אם כותבים הֵ"י, הקריאה לא משתנה כלל ועיקר. אותו הדבר לגבי האות פֵּ"א. פֵּ"י. לא פֵּיְ, בהוצאת היו"ד.

 

לאחר מכן, וָי"ו, ואח"כ זַא"ן. לא זַיִ"ן, אלא זַא"ן. אותו הדבר בהמשך, לגבי האות עַא"ן. גם לכך ישנם מקורות, כפי שאמרנו מקודם. מי שיעיין בספר בתי מדרשות, יראה זאת שם.

 

אח"כ האות חי"ת, אני מדגיש גם את הביטוי הנכון, חֵי"תּ, לא חי"ת בתי"ו רפויה, אלא חי"תּ, עם דגש.

 

אח"כ האות טֵי"תּ, ואח"כ האות יוֹ"דּ. לא יוּ"ד, ולא יוֹ"ד, אלא יוֹ"דּ. אנחנו אומרים כך גם בפיוט בר יוחאי, 'יוֹ"דּ חכמה קדומה'. שמעתי שישנם כאלה האומרים יוֹ"ד, אבל נראה לי שהדבר מוזר, שזה יהיה יוצא דופן מכל האותיות, אשר עושים אותם דגושים בסוף.

 

אח"כ כַּא"ף־כְּפוּפָה, כַא"ף־פְשׁוּטָה. אומרים בקיצור, כַ"א־פְשׁוּטָה. אח"כ לַמֶ"דּ. אי נמי לַמַ"דּ. אח"כ מִפתּוּחָה, זהו קיצור של מִי"ם פתוחה. מִסתּוּמָה, מִי"ם סתומה. אח"כ נוּ"ן־כְּפוּפָה, נוּ"ן־פְשׁוּטָה. סְמָ"ך, לא סָמֵ"ך. עַא"ן, ולא עַיִ"ן.

 

שוב הפעם, שלא יחשבו שיש בכך איזה חיסרון וכדומה. האמת היא, שאפשר להאריך על כך, אבל עכ"פ הדבר הוא מבוסס.

 

אח"כ האות פֵּ"א־כְּפוּפָה, פֵּ"א־פְשׁוּטָה. צַא"דּ־כְּפוּפָה, צַא"דּ־פְּשוּטָה. אח"כ קוֹ"ף, לא קוּ"ף אלא קוֹ"ף. אצלינו התימנים, קוּ"ף זאת חיה ידועה הנקראת כך, 'הקוּפים'.

 

ובסוף, רֵי"שׁ, שִׁי"ן, תָּי"ו.

 

זהו המבטא של האותיות, כך המארי מלמד את הילדים.

 

מי שיש לו שאלות או הערה הנוגעת לגופו של־עניין, שיאמר כעת, כי אינני רוצה שיצאו מכאן עם חוסר הבנה, שלא ישליכו לגבי דברים אחרים.

 

שאלה מהקהל: כאשר עושים 'מילוי' של אותיות, עושים עא"ן או עי"ן?

תשובת מרן שליט"א: למשל, ישנו 'צירוף'. לגבי הפסוק [שיר השירים ה', ט"ו] מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז, ישנו רמז נפלא, שכל אותיות התורה 'מיוסדים על אדני פז', כי במילואים יוצא תמיד פ"ז, וזה יכול להיות גם עם אל"ף וגם עם עא"ן. זה יכול להיות בשתי האפשריות. זה מובא בס' תיבת משה, ועוד ספרים. הרחבתי ע"ז בנפלאות מתורתך הפטרת לך-לך. גם בספרי הקבלה, הרי ישנם צירופים של שמות הוי"ה ב"ה, ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, כמה צירופים בכמה אופנים. פעם עם ה"א, דהיינו הֵה. ופעם עם יו"ד, דהיינו הֵ"י. או אל"ף, דהיינו ה"א. ישנו שֵׁם עם יו"ד, וישנו שֵׁם עם אל"ף וכו'. נראה שהכל נכון, אלו ואלו דברי אלהים חיים.

 

שאלה מהקהל: כַ"ף פשוטה, או כַּ"ף פשוטה?

תשובת מרן שליט"א: המארי מלמד, 'כַא־פשוטה'. אינני יודע מדוע. כך לימדו, 'כא־פשוטה'. כאשר מלמדים את האותיות, אומרים משום מה 'כַא־פשוטה'. היה צריך לומר 'כַּאף־פשוטה', אבל אין לי זאת 'בלשון', כיון שלא לימדו כך. אבל זה מה שנראה שהיה צריך להיות. בקיצור, צ"ל כַּ"ף פשוטה. רק שחיברו זאת ביחד. כמו מפתוחה. זה שגור כך.

 

שיטת לימוד צירוף האותיות אבג"ד הו"ז חט"י וכו', ומדוע סידרו אותם דוקא כך.

 

אח"כ מלמדים את הסדר, עם חיבור אותיות. יש בכך כמה שיטות. אומר לכם בהתחלה את השיטה כפי שאני למדתי, כפי שלימד אבא מארי זצ"ל, ומה-גם כי חושבני שזה הכי טוב והכי נוח.

 

ההתחלה היא, אַבּגַּ"דּ הַוַּ"ז חִטִּ"י. עד כאן כולם לימדו כך, אבל מכאן והלאה ישנו הבדל, ואומַר כפי מה שאני למדתי. כַּךְלְמַ"ם נַןסַ"ע פַּףצַ"ץ קַרשַׁ"תּ. ישנה שיטה אחרת, כַּ"ך לְמַ"ם נַ"ן סַעְפַ"ף צַ"ץ קַרְשַׁ"תּ. ויש מי ש'מפרק' זאת עוד יותר, הדבר מובא כך בחומש 'תורה קדומה' במהדורא עם פרש"י המנוקד [מדף 46], וגם לפי הפירוש המובא שם מאת חכם אחד, מהר"י עוזירי – תכף נראה זאת – מוכרח להיות שהדבר הוא כך. דהיינו, חוץ מההתחלה, אבג"ד הו"ז חט"י, ההמשך הוא, כַּ"ך לְמַ"ם נַ"ן סַ"ע פַּ"ף צַ"ץ קַרשַׁ"תּ.

 

עלינו להבין, מדוע צריכים את לימוד צירוף האותיות, אבג"ד הו"ז חט"י וכו'? גם צריך להבין, למה צירפו דוקא כך? הרי היה אפשר לעשות, אב"ג דהו"ז וכו'. מדוע זה דוקא כך?

 

ומי אמר, שזה חִטִּ"י? בגלל שזה דומה למלה חִטִּים? הרי היה אפשר לומר, חַטַּ"י. כפי שבהתחלה אומרים אַבּגַ"דּ הַוַּ"ז, היה צריך להמשיך אותו הדבר, חַטַּ"י?

 

אבל נתחיל קודם לברר, מדוע בכלל צריך את כל צירופי האותיות הללו?

 

לכאורה, נלע"ד כי אפשר לומר שני הסברים לדבר. א' פשוט מאד, כאשר מלמדים ילדים את סדר האותיות, הם עלולים להתבלבל בסדר. אל"ף בי"ת גימ"ל דל"ת ה"א וא"ו זא"ן חי"ת טי"ת וכו'. מה קודם, חי"ת או טי"ת? טי"ת או חי"ת? וכן למ"ד מי"ם נו"ן סמ"ך עא"ן וכו'. עלולים להתבלבל.

 

נכדי שיחי' סיפר לי לפני כמה שבועות, כמסיח לפי תומו, כי אצלם בתלמוד תורה - אשכנזים - הילדים נתבלבלו, לא ידעו מה קודם למה, סמ"ך או עי"ן? הם התווכחו, זה אומר בכה וזה אומר בכה.  אמר להם נכדי שיחי', אגיד לכם זאת בתימנית, ואתם תדעו. אמר להם, תגידו אחרי, אבג"ד הו"ז חט"י וכו'. הם התלהבו, ממש מצויין, כעת אנו לא מתבלבלים. דהיינו, כאשר אתה עושה מן האותיות מלים שלימות, יותר קל לזכור את סדר האותיות.

 

לכן אמרתי, כי לפי השיטה הזאת שלמדנו, כַּךלְמַ"ם נַןסַ"ע פַּףצַ"ץ קַרשַׁ"תּ, לא מפרקים זאת יותר מדאי, נ"ן ס"ע פ"ף צ"ץ, כיון שאחרת ג"כ אפשר להתבלבל מה קודם, פ"ף או ס"ע. אבל כאשר אתה עושה זאת במלים שלימות, למרות שאין להן פירוש, הדבר נקלט בזכרון היטב.

 

בכל אופן, אותו חכם המובא בחומש תורה קדומה [בראשית דף 46], הוא מסביר זאת עפ"י הסוד, כי בכל צירוף, כגון אבג"ד, יש בכך רמזים, שמות קדושים. הוא היה בקי בסודות הקבלה וגמטריאות וכו', והוא עשה חשבון. נראה כי הדברים הם מדעתו. הוא מחבר הספר פרי צדיק, וכן זבחי אלהים על הלכות שחיטה, וכן שערי קדושה על הלכות טהרה. רואים זאת גם בספריו, שהיה לו יד ושם בתורת הקבלה. אז הוא התעמק בכך, ומצא כי מכל חיבור יוצא שמות קדושים. כגון, כ"ך, יש בכך שמות מסויימים, וכן למ"ם וכו'. לדידן, אפשר אולי לחַשֵׁב ולעשות צירופים אחרים.

 

יכול להיות, שישנו הסבר אחר לכך, אבל זה כבר חידוש גדול. הסיבה שעשו את הצירוף הזה, כי אכן הסדר שאנחנו אומרים אינו כ"כ פשוט.

 

הרי אמרנו בזמנו, כי במגילת איכה, בפרק ב' ובפרק ג', האות פ"א היא לפני האות עא"ן. והבאנו את מה שאמרו על כך חז"ל במדרש, כי זהו בגלל חטא המרגלים אשר 'אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם'. אבל, שבעים פנים לתורה. כנראה, שאכן היתה שיטה אחרת שהסדר הוא כך, שהאות פ"א היא לפני האות עא"ן. כמו כן, לגבי האות זא"ן וחי"ת. חידוש גדול ועצום שלא נשמע.

 

השלמה בעניין מגילת איכה שנכתבה עפ"י סדר אל"ף בי"ת, והסבר נוסף מדוע בפרק ב' ו-ג' האות פ"א לפני האות עא"ן.

 

לפי־זה מובן, מדוע קבעו את הסדר הזה, ללמדך כי למרות שישנה שיטה אחרת, שיטה זו היא העיקר. לכן קבעו, הו"ז חט"י נןס"ע פףצ"ץ, בכדי שלא יתבלבלו מהשיטה השנייה. כי כאשר שומעים שיטה אחרת, בודאי שהדבר יכול לגרום בלבול.

 

שאלה מהקהל: דבר זה הוא מן הקדמונים?

תשובת מרן שליט"א: כן. על כך נאמר, אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח [תהלים פ"ה, י"ב]. הדבר נתגלה, כאשר חפרו בכל מיני מקומות, מצאו כתבים מהתקופות העתיקות. לא שאני סומך על דבריהם, אבל על הדברים מצד עצמם. אם דבריהם נכונים, אזי יש לנו הסבר נוסף, מדוע במגילת איכה הסדר הוא הפוך. רק לא מובן, מדוע בפרק א', הוא הלך לפי הסדר השני, ובפרק ב' ו-ג' הלך לפי הסדר הזה.

 

שאלה מהקהל: מה לגבי האלפא ביתא שבספר תהלים?

תשובת מרן שליט"א: בדרך כלל, האלפא ביתא המקובל, הוא כפי הסדר המקובל. זה מה שברצוני לומר. זהו הסדר. ישנה דעה אחרת, אבל זה לא להלכה. ברם אי אפשר להכחיש, שישנה שיטה אחרת. היתה דעה אחרת. אולי גם דבר זה הוא בבחינת 'אלו ואלו דברי אלהים חיים'. מסתמא יש בכך איזה עניין, איזה סוד. לא סתם ישנם חילוקי דעות. לא כל דבר שכחו, מתוך שכחה. מסתמא יש לכך איזה הסבר, אם היינו יודעים. אבל המציאות היא, שישנה דעה כזאת. אם זאת טעות, או שזאת דעה, זה קמי שמיא גליא.

 

לפי דברי אלה אשר חשפו זאת, הדבר הוא מתקופת השופטים, וכנראה זה הכי ישן שמצאו. כתוב [סיני, קובץ פ"ט, עמ' קכ"ט ק"ל] כך, נתגלה סדר אלפביתי השופטים (מן המאה הי"ב לפנה"ס), שהוא האלפבית הקדום ביותר, הידוע עד היום בכתב הקווי בסגנון פרוטו־כנעני, סדר אותיות הא"ב נמצא בשורה התחתונה של אוסטרקון שנתגלה ב"עזבת צרטה", אינני יודע היכן המקום הזה, הוא אתר חפירות המרוחק כשלשה ק"מ מתל אפק, וסמוך לכפר קאסם. אם כן זה על יד ראש העין.

 

בשורת אותיות הא"ב (הכתובה משמאל לימין), גם זה מוזר, בולטות ב' סטיות מעניינות מסדר הא"ב המקובל. האות החי"ת קודמת לזא"ן, ופ"א קודמת לעא"ן.

 

הדבר פלא עצום. אפילו במגילת איכה, אין דבר כזה שתהיה חי"ת לפני זא"ן. אבל צריך לדעת זאת. אולי בס"ד יתגלה בעתיד פשר דבר זה.

 

גם בצפון סיני, בחפירות כונתילת עגּריד, נמצא כד ועליו כתובת של מלים עבריות (בכתב העברי הקדום), וכן סדר א"ב, בו קודמת פ"א לעא"ן. מצאו כד, ועליו את סדר האותיות, והאות פ"א לפני האות עא"ן.

 

שאלה מהקהל: אולי בגלל זה, ירמיהו הנביא עשה את הסדר במגילת איכה, בפרק הראשון עא"ן לפני פ"א, בכדי שלא יחשבו שהשיטה שלו היא כך. ומה שאח"כ בפרק ב' וג' זה כך, הטעם אינו אלא מפני הסיבה שהמרגלים אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם.

תשובת מרן שליט"א: טוב, זאת אפשרות. יכול להיות. כי לכן הוא הקדים זאת בפעם הראשונה, לאפוקי מהם. לא שהוא סובר כי הסדר פ' לפני ע', אלא מטעם אחר. אבל, ישנם שבעים פנים לתורה.

 

שאלה מהקהל: אבל ההסבר השני הוא לא מתאים עם דברי חז"ל.

תשובת מרן שליט"א: כבר ידועים דברי התוספות יו"ט, ואור החיים בהקדמת פירושו לתורה, שכל דבר דלא נפק"מ לדינא, אפשר לומר פירוש נוסף, אפילו שחז"ל אמרו באופן אחר. יתכן אם כן שירמיהו רצה לכתוב לפי שתי השיטות, בבחינת [הא דברכות דף ט"ל ע"ב] ירא שמים יוצא ידי שניהם. בכל אופן מעין זה.

 

צירופים נוספים לכ"ב אותיות התורה.

 

לגבי כל הדברים שאני אומר לכם, כך המארי לימד, את כל הצירופים הללו. האמת היא, כי ישנם הרבה צירופים של כ"ב האותיות. הרי כ"ב האותיות שלנו, הן לא איזה הסכם של בני אדם, שבכדי לדבר, שיבינו איש שפת רעהו, כתבו ועשו את סדר האותיות, כפי שהוא לגבי הכתב של אומות העולם. האותיות של תורתנו הקדושה, הן בבחינת 'מים שאין להם סוף', דרשות ורמזים. הקב"ה ברא את התורה בכ"ב אותיות. יש בכך דברים גבוהים מאד. אולי בהמשך או בהזדמנויות אחרות נוסיף עוד כמה פרטים בעניין זה.

 

בכל אופן, לימדו את הצירופים הללו, כפי שאומר עוד מעט. וישנם עוד צירופים אחרים, שלא לימדו אותם. א' כיון שאי אפשר להעמיס על הילדים כ"כ הרבה. אבל גם מפני, שאין לזה סוף. אפילו את הצירוף מהסוף להתחלה, לא לימדו. דהיינו, תַּשׁרַ"ק צַפעַ"ס נַמְלַ"ךְ וכו'. אינני יודע כיצד להגות את הצירופים הללו, אין לי את זה בלשון, כיון שלא למדנו זאת. חושבני כי אף אחד לא לימד זאת. [ואולי גם שסדר תשר"ק, הוא רק לעתיד לבוא. והיה גם לפני בריאת העולם, כנזכר במדרש]. לכן אינני יודע כיצד לומר זאת, כי חושבני שישנה גם חשיבות בצורת האמירה. אפשר לקרוא מהסוף להתחלה, אבל אין לנו זאת במסורת הקריאה, כי מסתמא גם בכך ישנו עניין.

 

למשל, יש את הצירוף של האות הראשונה והאות האחרונה. בשפה העברית, או בעדות אחרות אני שומע שאומרים, אָ"תּ בָּ"שׁ. אבל אצלינו אומרים, אֵ"תּ בָּ"שׁ. האל"ף בצירי, לא בקמץ. נוכחתי לראות, כי בכל המקומות בקהילותינו הדבר כך. דהיינו, זאת מסורת. אֵ"תּ בָּ"שׁ גָּ"ר דָּ"ק הָ"ץ וָ"ף זָ"ע חָ"ס טָ"ן יָ"ם כֹּ"ל. לא כָּל, בקמץ, אלא כֹּל בחולם. והסיבה לענ"ד היא, כי תמיד המלה 'כָּל', היא נסמכת. כגון, כָּל־הַדָּבָ֤ר [שמות י"ח, כ"ב]. אבל כֹּל, זה כאשר היא מלה נפרדת. כאשר המלה 'כל' מחוברת עם מקף, משתנה ניקוד המלה. אותו הדבר, לגבי המלה 'אֶת'. אם זאת מלה בפני עצמה, מוטעמת, לא משנה אם הטעם מחבר או מעמיד או מפריד, אזי המלה מנוקדת 'אֵת'. אולם כאשר המלה 'את' מחוברת במקף, הניקוד שלה הוא 'אֶת'.

 

לכן המלה האחרונה היא כֹּ"ל, כי אין לכך המשך. אינו יכול לומר, יָ"ם כָּ"ל, כיון שאם הניקוד הוא כָּל, אזי צריך לומר עוד מִלה אחרי זה. לכן הגירסא כֹּ"ל.

 

כנראה אגב כך, אני אומר זאת סתם בתורת פשט, זאת הפשטות, המלה אֵ"תּ היא המלה הראשונה, עשו אותה כמו המלה האחרונה. אבל לא אמרו, אֵ"ת, אלא אֵ"תּ, בכדי שתדע שבעצם זאת אינה מִלה.

 

אותו החכם מסביר [הובא בחומש תורה קדומה] עניינים עפ"י הסוד, רמזים עמוקים מאד, וכיון שאולי לא כל־כך יבינו את הראשי־תיבות, אקרא קצת מדבריו. השם החמישי, לְמַ"ם, כך לפי שיטתו, מספרו ק"י. כלומר מאה ועשר. ועם האותיות, קי"ג. עוד שלש. ה"ל יב"ק שהוא סוד הוי"ה ואדנות. כנראה הראשי־תיבות ה"ל, הוא 'הרי לך', 'יַבֹּק'. הרי ישנו שם קדוש כזה.

 

ולגבי א"ת ב"ש הוא כותב כך, דע שזה הסדר של א"ת ב"ש, הוא קישור אלפא ביתא דמלכו"ת עם אותיות א"ב של־יסו"ד. וייראה לי שהאל"ף מאותיות אבג"ד דיסו"ד וכו'. הבניין הראשון הוא א"ת, האל"ף זה אחד, ואחד עולה י"ד עם הכולל. אם תעשה את החשבון של המלה אח"ד, זה יוצא שלש עשרה, ועם הכולל זה ארבע עשרה.

 

והתי"ו במילואו תי"ו כזה, עולה ב"ק עם ג' אותיותיו כמניין אח"ד. למי שקורא זאת, לא ברור מה פירוש המלה ב"ק. כנראה הוא מתכוון, 'במספר קטן'. 'עולה במספר קטן עם שלש אותיותיו מניין אחד'. מי שיעיין בדבריו, יראה כי אלו מים שאין להם סוף.

 

בכל אופן, הדבר בא להסביר כי יש בזה עניין, אלו אינם סתם חשבונות, האות הראשונה והאות האחרונה, אלא יש בכך כמה פנים לפנים הנראים.

 

ישנה צורה נוספת שלימדו, אֲחַ"ס בְּטַ"ע גִּי"ף דְּכַ"ץ הַלַּ"ק וַמַּ"ר זַנשַׁ"תּ. זאת האות הראשונה והאות השביעית. כך הדפיס זאת שם הרב יפ"ה ב'תורה קדומה', ושמעתי אמנם שישנם כאלה הגורסים כך, אבל לא למדנו כך, ונראה לי כי יותר מדוייק הוא כפי שאנחנו למדנו. אנו למדנו, אַחַ"ס בַּטַ"ע גִּי"ף דַּכַ"ץ הַלַּ"ק וַמַּ"ר זַנשַׁ"תּ. הכל פתח. משום מה, ישנם כאלה העושים חלק מהם עם שוא, אֲחַ"ס בְּטַ"ע, דְּכַ"ץ. אינני יודע, מדוע? למה האחרונים הַלַּ"ק וַמַּ"ר, והראשונים עם שוא. בשלמא לגבי אֲיַ"ק בְּכַּ"ר, כך הוא כל המשקל, כמו דְּצַ"ךְ עֲדַּ"שׁ. אבל אני למדתי, שהכל בפתח. הדבר נראה יותר, כיון שזה משתווה.

 

גם צירוף זה, אינו סתם. יש בכך עניינים. כידוע, רש"י אומר במסכת פסחים [דף ה' ע"א] שני פירושים, לגבי מהיכן יודעים שהחמץ אסור מן התורה מהשעה השביעית. והוא כותב, כי באח"ס בט"ע, האותיות 'אך ביום הראשון', זה מתחלף, זה ח"ס, דהיינו חצי. אני אומר את הדברים בקצרה, רק בכדי להזכיר.

 

ישנו צירוף שהוא יותר מפורסם, אֲיַ"ק בְּכַּ"ר גְּלַ"ש דְּמַ"תּ הֲנַ"ךְ וְסַ"ם זְעַ"ן חֲפַ"ף טְצַ"ץ. זה בכדי לדעת, את המספר הקטן ואת המספר הגדול. אי"ק היינו, אחד, עשר, מאה. וכן בכ"ר, שתים, עשרים, מאתים. גל"ש, שלש, שלושים, שלש מאות. וכן עזה"ד.

 

הערה מהקהל: יש שיר כזה בדיואן.

תשובת מרן שליט"א: נכון, 'שׁרד מנאמי'.

 

שאלה מהקהל: גם בצירוף זה, אומרים בשוא ולא בפתח, כגון וְס"ם?

תשובת מרן שליט"א: כן. מסתבר להשוות אותם. אבל אני לא אומר זאת מסברא דידי, אלא כך למדנו.

 

שאלה מהקהל: אם מדברים הללו ישנם סודות, בשביל מה לימדו את הילדים את כל הצירופים הללו?

תשובת מרן שליט"א: לא הסבירו זאת לילדים, רק שיננו להם זאת. הילדים ידעו זאת בעל פה, אינני יודע האם הסבירו להם מה זה, אולי הסבירו קצת, אבל העיקר שידעו שישנו צירוף כזה. וזה לא רק סודות, גם דרשות ופשטים, ואפילו הלכות. כי בתורה, ישנן לפעמים מלים, שנדרשות באופן נוסף. זה כמו צופן. כי אם תחליף אותה, תתקבל מִלה אחרת. למשל, 'אנא בכח גדולת ימינך וכו', זהו שם בן מ"ב אותיות, אב"ג ית"ץ קר"ע שט"ן וכו'. ואח"כ אומרים, 'אל נא קרב תשועת מצפיך וכו', שזה שם בן כ"ב אותיות, אנקת"ם, פספסי"ם וכו'. זה יוצא מברכת כהנים, אבל בחילופים. כתוב בתורה, יברכך י"י וישמרך. האות יו"ד, מתחלפת באות כזאת. וחלק מן האותיות, מתחלפות בדרך אחרת. ואז אתה רואה, שכתוב דברים אחרים. אלו נסתרות התורה, כיעויין בשפתי כהן פרשת נשֹא.

 

כי הדברים האלה, אלו שמות קדושים, אשר יכולים לחולל נסים ונפלאות, מי שמבין בזה. כפי שיש את חכמת הצירוף, כי מי שיודע את החכמה הזאת הוא יכול אפילו להחיות מתים, וכל שכן לבנות ולנטוע ולהרוס. וכן בפסוקים 'ויסע' 'ויבא' 'ויט', שזהו שם בן ע"ב, כפי שדיברנו בעבר [עיין שיעור מוצש"ק שופטים ה'תשע"ד]. אלו דברים גבוהים מאד. מי שיודע את הסודות שלהם. אבל, זו מדה בתורה.

 

וישנם דברים, שהם גם לפי הפשט הפשוט. בספר ירמיהו [כ"ה, כ"ו. נ"א, מ"א] כתובה המלה 'שֵׁשַׁךְ', והכוונה לארץ בבל. האות בי"ת, נתחלפה באות שי"ן. א"כ אתה רואה כי גם הנביא ירמיהו השתמש בכך. כמעט כל המפרשים מסכימים לכך, וזאת גמרא מפורשת במסכת סוכה [דף נ"ב ע"ב]. כמו כן [שם נ"א, א'] לֵב קָמָי, בא"ת ב"ש כשדים. גם התרגום מפרש כך. זהו הפשט, זה לא סודות. הדבר כמו צופן. גם בישעיהו [ז', ו'] בֶּן טָֽבְאַל, הוא חילוף רמל"א, באלב"ם גנד"ס, דהיינו בן ירמליהו, לפי הרבה מפרשים ומדרש חז"ל במדב"ר פי"ח אות כ"א, ואכמ"ל.

 

ישנם אנשים הכותבים את שמותיהם בא"ת ב"ש, זהו החילוף. גם אנחנו קוראים כך, כאשר אין מניין או ביחידות, אומרים את שם הוי"ה בי"ג מדות, בחילוף אותיות, מצפ"ץ. פירושו, שזה משהו המקביל לו. וזהו עניין בפני עצמו.

 

בגמרא סוכה [דף נ"ב ע"ב] כתוב, כי באטב"ח של רבי חייא, קורין לסָהֲדָה מָנוֹן יעו"ש. וראיתי מי שהבין כי רבי חייא היה רגיל ללמד זאת לתינוקות. ולא מצאתי מקור מפורש לכך, אם כי זה ודאי נבנה על־פי מה שנזכר במסכת כתובות [דף ק"ג ע"ב] שלולא ר' חייא נשתכחה תורה בישראל, שזרע פשתן וכו' וכתב חמשה חומשי תורה לחמשה תינוקות וכו'. כמה גדולים מעשי חייא יעו"ש. וצ"ע.

 

ישנו סדר נוסף, אַטְבַּ"ח גַּזְדּ"וּ יַצְכָּ"ף לַעְמָ"ס קַצְרָ"ף שַׁנתָּ"ם. בכוונה אני מדייק גם בהגיית המלים, כיון שאני רואה שלא כולם מדייקים בכך, ועושים כל מיני שינויים. זהו עוד סדר של צירוף, אטב"ח זה עשר ביחד, אל"ף וטי"ת, וכן בי"ת וחי"ת, גימ"ל וזא"ן, דל"ת ווא"ו. ביחד, זה עשר. אח"כ יצכ"ף, האות יו"ד והאות צד"י, זה מאה. וכן האות כ"ף והאות פ"א. וכן לעמ"ס, למ"ד ועא"ן, מי"ם וסמ"ך. זה מאה. ולאחר מכן, קצר"ף שנת"ם. בחומש תורה קדומה, הדפיסו זאת כך, קַצְרָ"ף, אבל הדבר מטעה, הוא היה צריך לעשות צא"ד פשוטה, כלומר קץר"ף, כיון שכבר יש את האות צד"י כפופה לפני כן, יצכ"ף. שם האות צא"ד, היא תשעים, אבל בנ"ד זה תשע מאות. הרי אמרנו, כי טצ"ץ, זה תשע, תשעים, תשע מאות. לכן צ"ל קץר"ף, בצא"ד פשוטה.

 

דרך אגב, בשפה העברית אומרים, צדי"ק סופית, או כא"ף סופית. וכיו"ב. כמדומני שכל זה בא מן המשכילים, הדבר אינו במקורות שלנו, אינני יודע כיצד זה נכנס לתלמודי תורה החרדיים. הם כותבים ואומרים, 'סופית', אבל הדבר איננו מקובל אצלינו. במקורות זה כפי שאנחנו אומרים, מי"ם סתומה, לא מי"ם סופית. אמנם נכון שאותיות מנצפ"ך (שאחז"ל כי צופים אמרום) הן האותיות הסופיות, כנראה הם חיפשו שיטה להקל על הילדים, אבל זה לא מה שמקובל. הכי הרבה, ישנם כאלה האומרים, כ"ף ארוכה, נו"ן ארוכה. כך ראיתי במדרש תלפיות. אבל אנחנו אומרים, נו"ן פשוטה, כפי לשון חז"ל.

 

א"כ בנ"ד, צ"ל קץר"ף. קו"ף זה מאה, וצד"י פשוטה זה תשע מאות. וכן ר"ף, האות רי"ש היא מאתים, והאות פ"א פשוטה זה שמונה מאות. ואח"כ, שנת"ם.

 

מה שחסר, הן האותיות שאין להן זוג במספר, דהיינו האות ה"א, והאות נו"ן, והאות כ"ף פשוטה שהיא חמש מאות. על כך יש דבר הפלא ופלא, במדרשי חכמי תימן הראשונים. הקב"ה רצה לומר למשה רבינו ע"ה את הפסוק [דברים ל"א, ט"ז] הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וגו' [מרן שליט"א אומר זאת ב'כינוי': 'הינו שוכב עם אבותיו']. כתוב במדרשים, אינני יודע כיצד להסביר זאת, שהשכינה התביישה לומר למשרע"ה את הפסוק הזה, לכן הוא אמר לו לזווג את האותיות, הקב"ה לימד אותו איך לעשות זאת.

 

כתוב בספר אור האפילה, הנקרא במקורו נור אלצ֗לאם [פרשת נצבים דף תקס"ה] כך, אמר לו הקב"ה, זַווג לי את האותיות כתות כתות, כת עשר, כת מאה, כת אלף. ומשרע"ה עשה את חשבון האותיות, אטב"ח גזד"ו, זיווג את האות אל"ף עם האות טי"ת ויוצא עשר. יצאת ה"א מִכַּת עשר. זיווג יצכ"ף לעמ"ס, יצאת נו"ן מִכַּת מאה. זיווג קץר"ף שנת"ם, יצא כא"ף מִכַּת אלף. אומר הקב"ה למשרע"ה, מה נשאר? מה הם האותיות החסרות? אמר לו, הֲנַ"ךְ. אמר לו, 'הִנְּךָ שוכב עם אבותיך'. הדבר מובא בעוד ספרים [עיין ספונות כרך ט"ז דף קל"א]. דברים כאלה, אי אפשר 'להמציא'.

 

מוצא האותיות אחה"ע גיכ"ק וכו', ואופן הגייתם.

 

לאחר מכן, יש את מוצאי האותיות. אַחְהַ"ע, אלו אותיות הגרון. אח"כ גַּיְכַּ"ק. אני אומר להם כפי שאנחנו למדנו, כי בבתי הספר כיום, אתם יודעים איך הם מלמדים, גִיכַ"ק וכדו', אבל הם לא יודעים. מה הגמגום הזה? גיחוך. אנחנו אומרים, גַּיְכַּ"ק. המבטא שלנו התימנים, הוא מבטא צח וברור, אי אפשר להתבלבל.

 

מי שידייק יראה, כי אותיות אחה"ע, הן לא לפי סדר האותיות, אלא לפי סדר מוצאם מן הפה. האות אל"ף, היא הראשונה. אח"כ חי"ת, יותר בפנים. אח"כ ה"א. ובסוף עא"ן, מעומק הגרון.

 

ולגבי גיכ"ק, אלו אותיות החיך. בהתחלה האות גימ"ל, מכל השיניים. אח"כ יו"ד, יותר למעילה בחיך. אח"כ כא"ף, ולבסוף קו"ף.

 

אח"כ דַּטְלְנַ"תּ, שהן אותיות הלשון. ואח"כ זַסשְׁרַ"ץ, שהן אותיות השיניים. ואח"כ בַּוְמַ"ף, אותיות השפתיים.

 

סדרים נוספים בצירוף האותיות.

 

ישנו סדר נוסף, אַלבָּ"ם גַּנדָּ"ס הַעְוָ"ף זַצְחָ"ק טַרְיָ"ש כָּ"ת. אלב"ם היינו, זה לא האות הראשונה והאות האחרונה, כמו א"ת ב"ש, אלא מחלקים את כ"ב האותיות לשתים, אחת עשרה אותיות ועוד אחת עשרה, אל"ף ולמ"ד, בי"ת ומי"ם וכו'. גם בסדר זה, ישנם לימודים. בספרי המפרשים ובמדרשים, מזכירים זאת בכמה וכמה מקומות. אני מקצר כעת בכך. וכן גנד"ס, גימ"ל ונו"ן, דא"ל וסמ"ך. אח"כ העו"ף וכו'.

 

סדר נוסף אשר לימדו, ע"י שעשו מלים מן האותיות. אִלפָא בִּינָה, 'אלפא' זה מלשון לימוד. גְּמָר דֵּעָה, הַשׂכֵּל וָעוֹז, זְהִירוּת חֶסֶד, טַהְרַת יוֹפִי, כְּתָב לוּחוֹת, מַעֲשֵׂה נֶאֱמָן, שִׂמְחָה עָטָה, פְּאֵר צְדָקָה, קִבְּלוּ רַבִּים, שִׁנּוּן תּוֹרָה. אינני יודע, האם כולם לימדו זאת, אני לא למדתי את זה, אבל נראה לפי הספרים, וגם שמעתי, כי ישנם כאלה שלימדו גם את זה.

 

למשל, בספר הפטריות עם פירוש רבינו זכריה הרופא [הוצאת יל"ן, יהודה לוי נחום] מובא ג"כ הסדר הזה, צילום מכת"י במהדורות החדשות שלו [בדף רפ"ט], אבל הכותב לא כ"כ דייק. לגבי א"ת ב"ש וכו', הוא כותב ממש כפי שלמדנו, הוא עשה אֵ"תּ בתי"ו דגושה, וכן אַחַ"ס בַּטַ"ע, כפי שאמרנו לעיל, ולא אֲח"ס בְּט"ע. אבל משום מה, הוא עשה זנשָׁ"תּ, אינני יודע מדוע, אנחנו למדנו זנשַׁ"תּ, שי"ן בפתח. כמו השאר. אולי טעמו בגלל שזה סוף הפיסקא.

 

ולגבי אלב"ם גנד"ס וכו', הוא עושה טריַ"ש ולא טריָ"ש, אינני יודע מה פתאום דוקא בטרי"ש זה בפתח, הרי הכל בקמץ. זצחָ"ק טריָ"ש כָּ"ת. הכל בקמץ.

 

אח"כ לגבי אי"ק בכ"ר וכו', הוא פתאום עושה וַסַ"ם, זַעַ"ן, במקום וְס"ם זְע"ן. אינני יודע, מה קרה לו. הכל צריך להיות אותו הדבר.

 

לאחר מכן הוא מביא, אטב"ח גזד"ו וכו', פתאום הוא עושה, יַצכַּ"ף לַעמַ"ס קַצרַ"ף שַׁנתַּ"ם. כפי שאמרתי לכם, אנחנו למדנו אחרת, יצכָּ"ף לעמָ"ס קצרָ"ף שנתָּ"ם.

 

כעת הוא מביא כך, אלפא בינה, גמר דעה, השכל וָעֵז. הוא עשה בעא"ן צירי, במקום חולם, ועֹז. זאת בודאי שגיאה. מה שייך כאן, וָעֵז?

 

שמעתי גירסא אחרת, השכל וָעֵד. כעת אני מבין, מדוע הוא התבלבל. אולי השומע שמע וטעה, הוא לא הבין. ובמקום ועד, הוא כתב ועז. בשלמא השכל ועד, זה יכול להיות, אבל לא השכל ועז.

 

הַשְׂכֵּל וָּעוֹז, כנראה המכוון לפנימיות התורה שנקראת עוז, כמ"ש [תהלים כ"ט, י"א] יְ"יָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן.

 

כפי שאמרתי, לימדו את הצירופים הללו, לא לחנם עשו אבג"ד הו"ז וכו', למרות שיכלו לעשות צירוף באופן אחר. ואכן בדקתי וראיתי, כי בארצות האחרות, היה להם סדר אחר. למשל בארץ מרוקו, ישנו ספר בשם יהדות מרוקו, לר' רפאל בן שמחון, והוא כותב [בדף 178] שהם ג"כ עשו דבר הדומה למה שאצלינו, רק שהם עשו משהו יותר מסובך. אבגדֵה"ו, זִחֲטָ"יַ. כָךְלִמָ"ם. האחרון זה כפי שאנחנו, דומה לנו. נ"ן סָעַפָ"ףָ צ"ץ קרשָ"ת. זהו דבר מעניין. רואים שישנו משהו משותף.

 

הוא אומר שם כך, המטרה בעצם היתה ללמד את הילד להכיר את האותיות ולשלוט בקריאה, למען יוכל לקרוא בסידור, ולהשתתף בתפילה בציבור. הילד למד את קריאת המלים והיגויין, וה-רבי צירף אותיות לפי סידרן, ובנה לו מלים ללא משמעות. כך נוצר פסוק שלם, שהילד היה צריך לדקלמו במנגינה מיוחדת.

 

לא שמעתי אצלינו, שעושים לזה מנגינה, אולי היום כאן בא"י עושים מנגינה בכדי שהילדים ייהנו ויקלטו מהר. בתימן לימדו זאת, בלי מנגינה. רק לגבי ה'הִגּא' [שדיברנו והסברנו בֶּעָבַר], עשו קצת טעם, איזה ניגון.

 

חשבתי לעצמי, אולי מישהו יגיד, כי הסיבה שלא עשו אֲבַּ"גּ דְּהוּ"ז, אלא אבג"ד הו"ז, כיון שהכוונה במלה אבג"ד - בלשון ערבית - לאבא וסבא. אַבְּ, גַּדְּ. ובפרט שהדבר שגור בשירי הדיואן. למשל [בשירה 'מסאון באלרצ֗א ואלעאפיה', דיואן חפץ-חיים נ"א בית יחיאל, דף תמ"ח], בְּלַאדּ אַלאַבּ ואַלגַּדּ. דהיינו, כאשר רוצים לדבר על ארץ ישראל, אומרים כי זאת הארץ של אבותינו וסבינו. גם בפירוש 'נעימות שיר', שהדפיס בני הרה"ג משה שליט"א, בשיר 'אִלַאהּ אַלכֻּלּ' כתוב כך, טְרַדּנִי עַן בִּלאדַּ אלאבּ וַאלגּדּ, ופי' ב'נעימות שיר', גירשני מארץ אבי וזקני. א"כ, אולי בגלל כך, עשו אבג"ד. אולי זאת היא המשמעות.

 

אינני מסכים לכך. הדבר אינו נראה לי. גם באופן כללי, לגבי כל דבר. רמזים בתורה, יש רק בלשון הקודש או הכי הרבה בארמית. פעם חכם אחד רצה להגיד, חכם ספרדי, אמר לי, שמעתי אותו דורש, או כתב [בספר ריח ניחוח], אמרתי לו שלא ידפיס את זה, בסוף הוא לא שמע לי, הוא לא הבין מה שאמרתי לו. הוא אומר, ב'ראשית ב'רא א'להים, ראשי תיבות בַּא"בּ, ובלשון ערבית בא"ב זה שער, כביכול זה השער לתורה ולאמת, כי סופי התיבות הנם אמ"ת, זאת האמת שאין בילתה. הוא חשב להביא ראיה מדברי החיד"א בתחילת הספר חנוכת הבית, שם כתוב שישנו שם קדוש בא"ב.

 

אמרתי לאותו חכם, זה לא שם קדוש. הרי בארמית, בבא קמא היינו שער, אבל בערבית זה באב. אל תעשה רמזים, בשפה הערבית. אין דבר כזה. לא שמענו זאת בחז"ל.

 

מסקנת דברַי בס' נפלאות מתורתך [בראשית, שעודנו בכתובים] היא כדלקמן, אין רשות לדרוש ראשי תיבות וכיו"ב בלשון ערבי, להוציא מכך איזה לימוד, הן במקראות הן בדברי חז"ל, רק בלשון הקודש או בלשון ארמית. אבל לגבי הערבית, עד פה. לא מצאנו דבר כזה.

 

אפשר להאריך הרבה על כך, אבל כעת רק ברצוני לומר, כי לא זאת היא הסיבה לכך שקבעו אבג"ד.

 

יותר מסתבר, כפי שכתב [שם בחומש תורה קדומה] בשם מהר"ר יחיא עזיירי זצוק"ל [והמקור בס' לקח טוב], כי כנראה שבאבג"ד ישנו צירוף, וכפי שהקדמנו. זהו השיקול. אבל לא להכניס דברים זרים, אשר לא שמעום אבותינו ורבותינו.

 

ישנם כאלה האומרים, אִלפָא בֵּיתָּא. הוא ג"כ ניקד כך, והאמת היא כי גם אני למדתי כך, גם אותנו לימדו כך, אבל כנראה שזה לא מדוייק. לא אִלפא ביתא, אלא צ"ל אַלפא ביתא. והטעות באה, בגלל שיש עניין דומה, 'אִלפָא בִּינָה', כפי שאמרנו מקודם. כפי ששם אומרים אִלפא בינה, הם העתיקו זאת גם לכאן, אִלפא ביתא. אבל זה צריך להיות, אַלפא ביתא. אַלפא היינו, המספר אלף.

 

מדוע אני חושב כך?

 

ראשית, כי כך מובנת סיבת הטעות, זה לא ממש טעות אלא העבירו ממקום אחר, לא דייקו.

 

הגמ' במסכת שבת [דף ק"ד ע"א], מביאה ג"כ רמזים באותיות, באו תינוקות לבית המדרש ואמרו דברים שאפילו בזמן יהושע בן נון לא אמרו. אֵלֵף בִּינָה, גמול דלים וכו'. אומר רש"י, לְמַד תורה. בלשון ארמית, ללמוד זה למילף.

 

ישנו משהו כמעט כמו אבג"ד שלנו.

 

בעל מדרש תלפיות [ענף אותיות, דף כ"ט] האריך ג"כ על סודות האותיות, והוא מביא כך [דפוס טשרנאוויץ דף כ"ט ע"ב], בעזרת שוכן ערבות, אתחיל לכתוב סדר מערכות אלפא ביתא כ"ב אותיות החקוקים בספר יצירה. מערכת ראשונה: א' בג"ד הו"ז חט"י כל"מ. הוא לא מביא את אותיות מנצפ"ך. אחר כך, נס"ע פצ"ק ר"ש ת'. ההבדל הוא רק בקרש"ת, הוא מחלק זאת לשלוש שלוש. בעצם הוא מפריד, גם את האות אל"ף לבד, והאות תי"ו לבד. בג"ד הו"ז חט"י כל"מ נס"ע פצ"ק רש"ת. זה ממש דומה.

 

אבל חושבני, כי הסיבה שצ"ל אַלפא ביתא, כיון שהמשמעות היא המספר אלף. לגבי הפסוק [במדבר ל"א, ד'] אֶלֶף לַמַּטֶּה, התרגום הוא, אַלְפָא לְשִׁבְטָא. זאת אומרת, לפי זה, האות אל"ף שלנו, פירושה מספר אלף. והעניין בכך, פשוט מאד. הרי אנחנו מתחילים, אל"ף בי"ת גימ"ל וכו', המספר הכי גדול הוא תשע מאות, ואח"כ חוזרים לאלף, חוזרים לראשון, א"כ זה אלף. יש למלה אלף, שתי משמעויות.

 

כך מביא שם בעל מדרש תלפיות [דף כ"ט ע"ד] משם צפנת פענח, אותיות התורה נחלקים לג' חלקים, תשעה באחדים, ותשעה בעשרות, ותשעה במאות. והנה לך סידורם: א ב ג ד ה ו ז ח ט, הרי תשעה של אחדים. י כ ל מ נ ס ע פ צ, הרי תשעה של עשרות. ק ר ש ת ך ם ן פ ץ, הרי תשעה של המאות. פקח עיניך סוד אלו האותיות, היאך רומזים האחדות. שסוף המספר, תשעה, וחוזרים לאחד. וכך היא עכשיו מורה צורת אלו החלקים, ט' תחזור ליו"ד והיא א' וכו'. הוא מאריך בכך. ן' ארוכה, שבע מאות. ף' ארוכה, שמונה מאות. ץ' ארוכה, תשע מאות. תחזור לאות אלף שהיא הראשונה.

 

א"כ יוצא, לגבי האות אל"ף, כי בעצם הכל מסתובב בחזרה, וזה בעצם אֶלֶף. ממילא מובן, שצ"ל אַלפא. בלשון ארמית, אַלפא ביתא.

 

רואים אצלו מה שהוא מביא בשם ספר הפליאה [דף ל"ב ע"ד], את סדר האותיות, אבל הוא לא קרא כפי שאנחנו אומרים. אנו אומרים, בי"תּ, עם דגש, וכן למ"דּ. אבל הוא כותב במפורש, שזה צ"ל רפוי. וז"ל, בי"ת, שתי נקודות, דגוש בבי"ת, רפה בתי"ו. וזאת אומרת, שהם ג"כ אז ידעו לבטא תי"ו רפויה. דל"ת, נקודה קמץ. לפי דבריו, זה דָּלֶ"ת. הלמ"ד בשלש נקודות, דהיינו סגול, והדל"ת רפה. וכהנה וכהנה. הוא מסביר על כך עניינים וסודות, אבל לא ניכנס לכך כעת. אם המדובר בספר הפליאה, זהו כבר ספר קדמון. כנראה שישנן ארצות, שהיתה להם מסורת אחרת. אבל אנחנו אמרנו את המסורת שלנו, ולהם יש את המסורת שלהם, וח"ו אי אפשר להגיד שזאת טעות, איננו יכולים לדעת מי יותר צודק, ואולי שניהם צודקים. בכל אופן, רק שנדע באופן הברור, מה היא המסורת שלנו.

 

הערה מהקהל: זה ברור שהאות אל"ף משמשת למספר אלף. כפי שלגבי התאריך, כותבים ה'תשע"ח, והאות ה"א היא חמשת אלפים.

תשובת מרן שליט"א: נכון, לפעמים משתמשים באות א', למספר אלף. למשל, בתשובות הרדב"ז, כאשר רצו לומר 'סימן אלף ומאתים', עושים א וגרש, דהיינו א'. אבל זהו כפי שמשתמשים באות בי"ת. זאת אינה ראיה. התכוונתי על הביטוי. אבל שהשימוש בכך הוא בתורת אלף, יכול להיות. אולי אתה צודק. נכון, אולי הבאת עוד ראיה. בסדר.