"כבד לב פרעה" (פרשת וארא)

מתוך "שערי יצחק" – השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק בא ה'תשע"ו

נאמר בפרשת וארא [שמות ז', י"ד] כך, וַיֹּאמֶר יְ"יָ אֶל מֹשֶׁה, כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה, מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם.

בילקוט שמעוני, מובא על כך משל מעניין.  אמרו, למה הדבר דומה, לארי וחיות ושועל שהיו הולכין בספינה, וחמור גובה מכס מן הספינה. כאשר חכמינו רוצים לומר דבר, אשר קשה לקלוט אותו, הם תמיד אומרים זאת בדרך משל, כי כך הדברים מסתדרים ומתיישבים על הלב. ובכן, הארי והחמור והשועל היו הולכים בספינה, והחמור היה ממונה לגבות מכס מן הנוסעים בספינה.

אמר להם החמור, תנו לי מכס. אני המוכס, זהו תפקידי, ואתם צריכים לשלם מכס. אמר לו שועל לחמור, כמה עזין פניך? אתה יודע, שמלך שבחיות עמנו, ואתה תשאל מכס? הרי המכס, הוא בשביל המלך. כיצד כעת אתה רוצה, שהמלך ישלם לך מכס? אתה נורמאלי? אמר לו החמור, מן המלך אני נוטל, ולגנזיו אני מכניס. אל תדאג, אחזיר זאת לגנזי המלך, אבל כעת הוא צריך לשלם. זאת ההוראה שקיבלתי. זהו חמור...

אמר לו הארי, קָרבו לי הספינה. ויצא, וטרפו לחמור, ונתנו לשועל. הארי כעס על טיפשות החמור הזה, אשר רצה לגבות ממנו מכס, וטרף אותו. אמר לו [לשועל], סדר לי אבריו של שוטה זה. הלך השועל וסידרן. ראה ליבו, נטלו ואכלו. השועל ראה וחמד את לב החמור, ואכל אותו. כשבא הארי, מצא אבריו נתוחין.

אמר לו, ליבו של שוטה זה, היכן הוא? אמר לו, אדוני המלך, לא היה לו לב. שאם היה לו לב, לא היה נוטל מכס מן המלך. וכי יכול להיות, שהיה לו לב? הרי משכן החכמה, הוא בלב. אבל לאותו החמור, לא היה שכל.

מסיים הילקוט שמעוני, אף כך פרעה הרשע, אם היה לו לב, לא היה אומר למלך מלכי המלכים, תן לי דורון. פרעה המשוגע אומר, כל מלכי האומות שלחו לי דורונות, מכל הארצות שלחו לי מתנות, אבל הקב"ה לא שלח לי. אין לפרעה שכל. ושכח מה שעשו לו העכברים. ועדיין היה אומר, מי י"י אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את י"י. מה העכברים עשו לו? כתוב במדרש שם, הוצרך פרעה לנקביו ונכנס לבית הכסא, ונזדמנו לו י"ב עכברים, והיו נושכים אותו בכל צד מושבו, וצעק צעקה גדולה ומרה, עד ששמעו קול צעקתו גדולי המלכות. ואחר כך חזר וישב על כסאו, ונתחזק לבו. הוא שוכח, כי אין לו לב. כך מובא בילקוט שמעוני, ובעוד כמה מפרשים מובא בסגנון הזה.

במדרש הגדול, מובא משל זה, בסגנון אחר, וביתר הרחבה. הוא אינו מביא זאת על הפסוק 'כבד לב פרעה', אלא הוא מביא זאת בסוף פרשת שמות [דף פ"ז]. וז"ל, אמרו, לְמה היה פרעה דומה פרעה, בשעה שבא משה אליו בשליחותו שלמקום, ואמר לו 'מי י"י אשר אשמע בקולו'? לחמור, שמינוהו על המכס. כל מי שיעבור עליו, נותן לו מכסה.

פעם אחת, מלך שבבהמות ופיקח שבחיות, ואלו הן הארי והשועל, עברו עליו. עלה בדעתו, ליטול מהן מכסו, כדרך כל בני אדם. ברצונו לגבות מהם, כפי שהוא גובה מכל אחד אחר. אמר להם, תנו לי מכסי. אמרו לו, ומה טיבך? אמר להן, המלך מינה אותי, וציוה אותי על כל העובר כאן, שאקח ממנו מכסי. אמר לו השועל, והלא זה מלך שבבהמות, וכי אפשר ליקח מן המלך מכס? אמר החמור, ידעתי שהוא מלך, אלא אע"פ כן אינו זז מכאן, עד שאגבה ממנו מכסי. חמור, "מרובע".

אמר השועל, כמדומה אני, שעד כאן, אתה מבקש מכס. מעתה, תבקש נפשך. אתה רוצה להתאבד? אלא, לך לעצמך, קודם שיושיט המלך את ידו בך. ולא שמע. אחר כך רמזהו, ולא נרמז. עקצהו, ולא נעקץ. הארי יושב בצד, מסתכל ורואה את כל המהלך הזה. כיון שראה הארי שטותו, ראה שהוא חמור חמורתיים, שוטה גמור, אמר לשועל, איני יכול לסבול סכלותו שלזה, אלא הריני עושה אותו חתיכות, והבא לי ואוֹכַל. כך עשה. הושיט ידו, והפילהו לארץ, ועשה הימנו חתיכות חתיכות, והלך וישב לו. וציוה לשועל, להביא לו.

מה עשה? השועל. פשפש על ליבו שלחמור, ואכלו בפומו, דהיינו בפיו, בשתיקה. ולקח חתיכה חתיכה, והביא לפני המלך, ואכל. כיון שהגיע לבני מעיו, פשפש בשביל ליבו, ולא מצאו. קרא לשועל ואמר לו, הלב איכן הוא? אמר לו, אדוני המלך, חכם וגיבור שכמותך, שואל שאלה זו? אילו היה לו לב, היה מצריך עצמו לכל הדברים האלו, ולאבד נפשו על מכסו? לא היה לו לב. חזר המלך ואמר, אין אלו אלא דברי טעם. שאלמלי היה לו לב, לא היה מצטרך לכל זאת.

כך פרעה הרשע, שדומה לחמור. והקב"ה נמשל כארי, ומשה לשועל. כיון שבא לפני פרעה ואמר לו 'אלהי העברים שלחני אליך', אמר לו פרעה 'מי י"י'. חזר משה לפני הקב"ה ואמר לו 'למה הרעתה לעם הזה ולמה זה שלחתני' אצל שאין לו לב, ואינו יודע מה שאני אומר. אני מדבר אליו, והוא אומר ההיפך. הוא בכלל לא תופש, מה קורה כאן. אמר לו הקב"ה, 'עתה תראה אשר אעשה לפרעה', 'וחזקתי את לב פרעה וגו'.

הקב"ה נמשל כאן לארי, ומשה רבינו נמשל לשועל, ופרעה נמשל לחמור. כמובן, המשל אינו דומה לגמרי לנמשל. כי במשל, השועל רימה, ואכל את הלב בעצמו, אבל משה רבינו לא רימה. אולם תמיד הכלל הוא, כי לגבי משלים, ישנו מושג של 'יופי המשל'. המפרשים [הרמב"ם במו"נ, והר"י אברבנאל בספר ישועות משיחו] עומדים על כל כגון דא. דהיינו, לפעמים ישנם משלים, שלא תמיד המשל דומה לגמרי לנמשל. זה לא חייב להיות אותו הדבר. לפעמים, חֵלק מן הפרטים הם רק ליופי המשל, ואין חובה כי כל הפרטים יהיו אותו הדבר.

בכל אופן, צריך להבין כאן משהו. ישנה כאן נקודה, אשר איננה מובנת. אכן, החמור הזה היה שוטה גמור. הדבר ידוע. אבל, כיצד הארי קיבל את דברי השועל? וכי הוא חשב, כי אכן אין לחמור לב? אם כן, גם הארי שוטה?

והרי לפי הנמשל, הארי היינו הקב"ה. היתכן? ולפי גירסת מדרש הגדול, הארי עוד חוזר ואומר לשועל, 'אלו דברי טעם'. דהיינו, אתה אכן צודק. אבל, וכי הדבר נכון? אלו דברי טעם? יכול להיות שאין לו לב? כיצד הארי קיבל זאת?

כעת תשמעו פירוש נפלא, בסייעתא דשמיא.      

ישנה הלכה בהלכות טריפות, מה הדין אם 'ניטל הלב'? מרן בשלחן ערוך [יו"ד סימן מ' סעיף ה'] כותב כך, ניטל הלב, בין ביד בין מחמת חולי, טריפה. הכלל הוא, כי כל דבר שהיה טרף באם היה בו נקב, כך הדין גם אם ניטל. [ועיין כסף משנה פרק ט"ו מהלכות שחיטה הלכה ט'].

מהרי"ץ זיע"א בספרו זבח תודה [סימן מ' עמ' קכ"א], מביא את דברי הבאר היטב בשם החכם צבי, מעשה בריבה אחת, שפתחה בטן התורנגולת, וחתול עומד אצלה, ואמרה הריבה שלא מצאה לב בתורנגולת. הכשירו את הבשר, שרייה ומליחה וכו', ואין את הלב. ואמרה בעלת התורנגולת, שמא הושלך הלב לארץ, ואכלו החתול. אולי בטעות, החתול אכל זאת. אמנם, לא היתה כוונתם לתת ל את הלב, הרי נותנים לחתול את הפסולת הנזרקת, אבל אולי בטעות השליכו את הלב, לא שמו לב, והחתול אכל זאת. והכשירו. על אף שבעצם, הם לא ראו שהחתול אכל זאת. הם אפילו לא ידעו, כי בטעות הם השליכו זאת. אומר החכם צבי, מטעם, שאי אפשר לשום נברא בעולם, לחיות אפילו שעה אחת בלא לב. לא יכול להיות דבר כזה, שהוא יהיה בלי לב.

ישנה אריכות בעניין זה, בשו"ת חכם צבי [סימן ע"ד ע"ז], ומה שמהרי"ץ הביא כאן בקצרה, כתוב שם באריכות, והוא מוסיף שם עוד חידוש, אשר אולי גם הוא כלול בדברי מהרי"ץ, אף כי סָתַם ולא פירש זאת.

כתוב שם, כי החכם צבי העלה להכשיר, דבר ברור הוא, לכל אשר ליבו לב חכם בקרבו ומוח בקדקדו, שאי אפשר לשום נברא בעולם לחיות אפילו שעה אחת בלא לב, ויהיה כאחד הבריאים. בשלמא אם התורנגולת היתה חולה, אולי קרה לה משהו בלב. אבל, זאת התורנגולת, שלא היתה מסוכנת ולא חולנית, אדרבה שמינה ובריאה וטובה ושלימה בכל חושיה, ואין בה שום רושם מסמוס, הדבר ברור שליבה נפל בפתיחת בטנה, ואכלו החתול. מחוסר תשומת לב, החתול אכל זאת, למרות שלא ידענו מכך. כי לא יכול להיות, שלא היה לתורנגולת לב.

והוא מביא ראיה, מהכסף משנה, אשר מעיר על כך שהרמב"ם [בפרק עשירי מהל' טריפות] לא כותב זאת, בין השבעים טרפיות, כיון שאין מציאות כזאת.

ובתשובה ע"ו הוא מביא, מעשה אירע בימי הגאון מהר"ל מפראג, שלא נמצא לב בתורנגולת, ובאה השאלה לפני הגאון מהר"ל מפראג, והתיר את התורנגולת. באמרו, שאי אפשר לשום בריה לחיות בלא לב אפילו רגע אחד וכו'. ובקראי מעשה זה, נתמלא כל הבית אורה, ותעלוזנה כליותי, ואמרתי שישו בני מעי, אם מהספיקות שלכם כך, שכיוונתי לדעת אבי זקיני הגאון הנ"ל, אשר שימש ברוח הקודש כמפורסם, אשר בודאי לא יצאה תקלה מתחת ידו, ובפרט בענייני אכילה. כאשר המדובר לגבי אוכל, להכשיר טריפות ח"ו.

אבל, הוא מוסיף עוד חידוש. מה יהיה, אם פתחו את התורנגולת עם עדים ובהשגחה, ובודקים ומעיינים, ואין את הלב. זה לא שישנו חשש, שמא הלב נפל ונעלם, מישהו לקח אותו, ולא ראינו ולא ידענו. בכל זאת אומר החכם צבי, כי אין דבר כזה. אפילו אם תביא את העדים הכשרים ביותר שבעולם, כיון שלא ניתן לחיות ללא הלב, א"כ העדים הם עדי שקר. וז"ל, אפילו נפתחה התורנגולת בפני עדים כשרים שהשגיחו ולא נמצא בה לב, גם כן כשר, שאי אפשר לחיות בלא לב, והעדים עדי שקר המה.

בא הגאון הר"ר יהונתן איבשיץ, בספרו כרתי ופלתי [הלכות טריפות סימן מ'], ואומר כי זאת טעות. הרישא צודק, והסיפא לא צודק. דהיינו, אם ישנה אפשרות לתלות, כי החתול אכל זאת, אזי הדבר נכון. אבל אם ישנם עדים המעידים שראו כי אין לב, הדבר יכול להיות, כי אפשר שהתורנגולת תחיה, למרות שהלב לא נמצא. כיצד הדבר יכול להיות?

יש מן הפוסקים [מהרש"ם בדעת תורה יו"ד סי' מ' סק"ח] המביאים מעשה, ששחטו תורנגולת, ולא מצאו את הלב. לא ידעו היכן הלב. לא היה שם חתול, אבל היתה שם תורנגולת אחרת. שחטו מיד את התורנגולת השנייה, ומצאו את כל הלב בתוך הקרקבן שלה. בסדר, הם לא ראו מה שקרה. הלב עוד היה שלם בתוך הקרקבן, הוא אפילו עדיין לא נטחן. בלעה אותו. אבל בנ"ד, ישנם עדים אשר שמים לב, והם רואים מה שקורה.

כותב הגר"י איבשיץ כך, ודבריו, תחילתו מתוק, וסופן מרור, ולא יכלו עדת בני ישראל לשתותן כי מרים הם. כי נשען על דברי הכסף משנה הנ"ל, וחשבהו לבלתי אפשרי שהיה בעל חי זמן בלי לב, ולכך שפט כי בלי השגחת הריבה נפל לארץ והחתול אכלתו. וזהו יפה הורה, כי תלינן תמיד בדבר המצוי ושכיח. ולהיות חסר בלי לב, ולהיות בריאה מכל מקום לא שכיח, לכך תלינן בחתול וכדומה.

וודאי מה שנמצאו בפראנקפורט [בגליון הש"ע הובא בחכם צבי סי' ע"ו] בשם מהר"ל מפראג, שהתיר ניטל הלב, היה על זה אופן.

וסוף דבריו, אפילו נפתח התרנגולת בעדים כשרים, והעידו שהשגיחו ולא נמצא לב, פסק כי עדים שַׁקָּרֵי המה, ונשען על רשב"א בתשובה ח"א סי צ"ח, שכתב כן גבי ודאי טריפה, אף שהעידו שחי יותר מי"ב חודש, עיין שם. והפריז על המדה ביותר, כי איך מדמה חומרא לקולא? הרשב"א אמר להחמיר, דאין לסמוך על עדותן לבטל דבר תורה ולהקל באיסורים. אבל להקל, לא שמענו דנימא עידי שקר הם, ונאכל תורנגולת בלי לב. הס מלהזכיר, להתיר טריפות וספק נבלות וכו'.  

והנה, ברור דלפעמים נימס וניטל הלב, רק יש אבר אחר, אשר למראית עין אין מראהו דומה ללב כלל, ולא תואר לו כלב, רק יש לו בעצמותו חללים וכדומה כמו לב, אזי שם משכן רוח חיוני, ויכול להחיות הן בהמה הן עוף. אלא בבהמה, ודאי מורגש בכמות. אבל בעוף, אין לו ממש כמות, רק הוא קטן בתכלית הקטנות, ויחשב רק כחתיכות בשר קטן, אשר נמצא כזה הרבה בפתיחת עוף, ואין אנו שמים על לב להשגיח בו, שהוא שהיה משמש במקום הלב, ועל ידו חיה העוף.

כלומר, ישנו אבר אחר בגוף התורנגולת או הבהמה, שהוא 'ממלא מקום' של הלב. היא אכן נולדה עם לב רגיל, אבל כעת הוא נהיה קצת חולה, וחיותה מתקיימת על ידי אברים אחרים, המשמשים במקום הלב, כיון שיש להם חללים כמו הלב. הרי בלב, מתכנס הדם.

וא"כ, איך סלקא דעתך להתיר ניטל הלב, אולי היה נמצא בו כזה, ולית דמשגיח ביה. וזהו אשר כתבו פוסקים הנ"ל, ניטל הלב, טריפה. ודאי ידעו כי אי אפשר להחיות בלי לב כלל, רק הם כיוונו אל אופן כזה, שיש בו כמו דלדול משמש במקום לב, וגוף ניטל. אם כן, יכול להחיות והלב אינו, והוא טריפה. וזהו שכתבו, טריפה. ודבריהם אמת, וברוך שבחר במשנתם.

שלח הגר"י איבישיץ לחקור את המדרש חכמי הרופאים, על פי סוד חכמת הניתוח, והשיבו לו כעין זה, אתה צודק, אכן אי אפשר לחיות בלי לב, אבל אם ישנו איבר אחר בעל שני חללים, ועורקים לתנועת הדם, אעפ"י שאין צורתו דומה ללב, אפשר לחיות אפילו זמן רב.

והסכימו לכך, בעל משבצות זהב, דהיינו הפמ"ג [בסימן מ' סק"ח], וחגורת שמואל [סק"ה], וחכמת אדם, ועוד הרבה אחרונים. דהיינו, זהו רק כאשר יש במה לתלות, אבל כאשר אין במה לתלות, אם אתה בטוח לפי כל ההוכחות כי כך הוא חי, שייך מציאות כזאת. אמנם הדבר נדיר, אבל יכול להיות דבר כזה.

שאלה מהקהל: איזה איבר יכול להיות עם חללים כמו הלב? הרי ללב ישנם שתי עליות ושני חללים?

תשובת מרן שליט"א: אבל לא חייבים זאת, בכדי שהוא יחיה. אם אי אפשר בלי זה, אז גם שם היה צריך להיות כך. היה איבר אחר, אשר עשה את התפקיד הזה. אולי היא לא תחיה שנים רבות, אבל בדיעבד היא תוכל להתקיים.

לפי דברי בעל כרתי ופלתי, ישנו משהו אחר המשמש במקום הלב, אבל בכל זאת, כיון שאין את הלב המקורי, על כך אמרו 'ניטל הלב, טריפה', כי זה אינו הלב.

החזון איש [בהלכות טריפות סימן ד' אות י"ד] חולק על כך ואומר, כי הדבר איננו נכון. הוא מצדיק את פסקו של החכם צבי. גם בספר יד יהודה, דוחה את דברי הכרתי ופלתי יעו"ש. אבל החזו"א בא נגדו בטענה אחרת, טענה מיוחדת, כיון שאם ישנו איבר אחר בגוף, המשמש במקום הלב, אזי הוא הלב. זה נקרא, שיש לו לב. וז"ל, דבריו, דהיינו דברי הכרתי ופלתי, תמוהים מאד. דודאי בשר זה המפקד תפקיד הלב, ומחיה את הבעל חי, הוא באמת הלב. ואם נשתנה צורתה החיצונה, לא מצינו שהלב נטרף בשינוי תואר. הרי אין הלכה, שאם השתנתה צורת הלב, אזי הוא טריפה. אכן, ישנו לב, וכולם יודעים ומכירים את צורתו. אבל כאשר ישנו איבר אחר, העושה את תפקיד הלב, הרי שהוא הלב. ממילא, זה לא נקרא כי 'ניטל הלב', כיון שישנו לב, רק שאינו כפי צורת הלב. וכי ישנה הלכה, כיצד צריך להיות הלב? וכו', הוא מרחיב על כך.

ובהמשך הוא כותב, והרי לדברי הרופאים שהביא, תחיה שנים רבות, ותלד ולדות, וא"כ היא כשירה, והוראת החכם צבי ומהר"ל מפראג קיימת.

דהיינו, הוא מקיים את פסק ההלכה שלהם, אבל לא מטעמם. לפי דבריהם, אם אומרים כי אין לב, זהו שקר. היה לב, רק שאיננו יודעים היכן הוא. לא ראו מה קרה לו. אבל אין מציאות כזאת, שלא היה לב. אי אפשר לקבל דבר, אשר איננו יכול להיות במציאות. אבל לפי החזו"א, איבר אחר משמש במקום הלב. ממילא, הם לא שיקרו, כאשר אמרו שלא היה לב. רק שהם לא הבינו, כי ניתן לקרוא גם לאיבר הזה, בשם 'לב'.

לפי זה, המשל שהבאנו בהתחלה, הוא הפלא ופלא. דהיינו, הארי אמר כי דברי השועל הם 'דברי טעם', כיון שהוא אמר את סברת החזון איש, או את סברת הכרתי ופלתי. שהרי כל המחלוקת ביניהם היא, שלדעת הכרתי ופלתי ישנו איבר אחר המשמש במקום הלב, ולדעת החזו"א אותו איבר נקרא הלב. אבל לנדון דידן זה לא משנה.

אם כן, אכן השועל אכל את הלב, אבל הארי לא יודע זאת. ולכן, כאשר השועל אומר לארי, כי לא היה לחמור לב, אמר הארי כי אלו 'דברי טעם'. כי כנראה ישנו איבר אחר, המשמש במקום הלב, אבל אכן לא היה לו לב. זו סברא טובה.

בעל שפתי כהן, זהו הר"ר מרדכי הכהן, שהיה תלמיד הרב קוריאל, מגורי האר"י ז"ל, מביא את המדרש, שהביא את המשל הזה, והוא כותב על כך, אם כן, פירוש 'כבד לב פרעה', שהכבד הוא במקום הלב. שמעתם? זהו פשט חדש. אכן לפי המשל, כנראה אכן לא היה לו לב. אבל היה קשה לבעל שפתי כהן, שהרי בפסוק לא כתוב שלא היה לפרעה לב, אלא שליבו היה כבד. א"כ, כיצד אתה אומר שאין לב? לכן הוא אומר, כי 'כבד לב פרעה' היינו, שהכבד של פרעה נהיה במקום הלב.

ישנם בדבריו חידוש. ראשית, הוא קדם לכולם, כי כולם לא הביאו אותו. אבל יש כאן חידוש. הרי הלב, מלא בדם. וגם הכבד, בשרו כולו דם. א"כ הדבר מתאים, שהכבד ישמש במקום הלב. ממילא, הכבד של פרעה, נהיה במקום הלב. אבל לפי דבריו יוצא, כי בעצם, זה יהיה טריפה. הרעיון שלהם הוא נכון, זה נקרא שאין לב, אבל יש את הכבד. א"כ יוצא, כי זהו גם אם הכבד ממלא את מקום הלב.

כעת תשמעו הפלא ופלא.

בספר אילת השחר [להגראי"ל שטיינמן שליט"א], הביא את דברי המדרש רבה [נ"ט ח'], על הפסוק 'כבד לב פרעה', מה הכבד כועס, אף ליבו של זה נעשה כבד. המפרשים מסבירים, כי 'הכבד כועס' היינו, שע"י הבישול או הצלייה הוא מתקשה, כי נסתמו לו החורים. [עיין יפה תואר ומעם לועז].

כותב האילת השחר כך, אדם אחד הגיע לשויץ בשנת תרצ"ט, וסיפר כי הפרופ' של המוזיאון מלונדון שנמצאים בו הגופות החנוטים של מצרים אמר, דכשעסק בגופו של פרעה, ראה שליבו עשוי מבשר כבד. והשתומם.

יוצא כי בעל שפתי כהן, כיוון לכך ברוח הקודש. הדבר התגלה רק בזמנינו. דהיינו, הרי חנטו את גופו, וחומרי החניטה החריפים שומרים על הגוף, והוא התפלא, כי הוא רואה שהלב שלו עשוי מבשר של כבד. מסיים בעל אילת השחר, וא"ל את המדרש הנזכר לעיל. הוא כתב א"ל בראשי תיבות. כנראה, מתוך ענוה, הוא לא רצה לכתוב בפירוש 'ואמרתי לו'. ככה אפשר להבין שזה ר"ת 'ואמרו לו', ואפשר לומר 'ואמרתי לו'. עכ"פ הדבר הפלא ופלא.

אולם נשאר לברר, האם אכן המדובר על אותו פרעה הרשע שהיה מלך במצרים, שהרי כתוב במדרש [הובא לקמן], כי הוא נהיה מלך בעיר נינוה. לא ברור, האם חנטו אותו בסוף, או שלא? כי מה נפשך, או שהוא טבע בים, או שהוא הלך לנינוה. וכי הוא חזר? הדבר אינו ברור. אבל יכול להיות, כי כל הפרעונים היו כך, לכולם היה לב כזה. הרי בלאו הכי כתוב בגמרא [מועד קטן דף י"ח ע"א], כי אותו פרעה היה משונה, הוא אמה, וזקָנו אמה וכו'. בכל מקרה, הם היו משונים. א"כ, גם הלב שלהם היה כבד. פירושו, שאין להם לב נורמאלי, לב רגיל שיש בו חכמה, אלא ליבם השתנה, ולא היה להם את כוח החכמה שבלב.

שאלה מהקהל: ראיתי פעם, כי הרב רוז'ה הי"ו העוסק בחברא קדישא, אמר כי החניטה של מצרים היתה בלי האיברים הפנימיים. דהיינו, הוציאו את כל האיברים הפנימיים. ואז הוא הקשה, כיצד חנטו את יעקב וכו'.

תשובת מרן שליט"א: נכון, אבל חושבני כי אין המדובר על כל האיברים הפנימיים, כגון הריאות וכו', אלא רק על המעיים. כנראה יש בזה חילוקי דעות, עיין תו"ש שם בשם הזוה"ק ור"י אברבנאל וכו' ובמעם לועז, ושאר ספרים.

מוסר השכל מתשובת בן סירא על השאלה מדוע אין שועל וחולדה בים.

כעת תשמעו, לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה, דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם [משלי א', ו'].

ישנו ספר, בשם בן סירא. כידוע, הוא היה חכם גדול. מובא בספרים, כי הוא היה בנו של ירמיהו. אמנם בגמרא [סנהדרין דף ק' ע"ב] כתוב, כי ספרו נחשב מן הספרים החיצונים, אבל הריטב"א כותב במסכת בבא בתרא [דף צ"ח ע"א] כי הכוונה היא, שלא לקבוע לימוד בספר זה. אבל, ראוי להגות וללמוד ממנו חכמה ומוסר.

ראיתי זאת, את הספר בן סירא, גם בתוך תכלאל שכתב זקיני מהריק"א. הרי ישנם ספרי תכאליל גדולים כת"י, שחוץ מן הפירושים המובאים בהם, הם מביאים בסוף גם מעשיות. ובין היתר, הוא מביא הרבה סיפורים, מן הספר בן סירא, אשר יש בהם דברי מוסר וחכמה.

ישנו דבר המובא בספר זה, הקשור לעניינינו דלעיל. הדבר נדפס מחדש, בספר אוצר מדרשים. יש שם כל מיני שאלות, שנבוכנצאר שאל את בן סירא, כיון שראה כי הוא חכם גדול. אלו שאלות מוזרות, אשר אף אחד לא ידע לתת עליהם תשובה. ואולי אפילו לא ישאלו אותם. כגון, למה החתול והכלב מסוכסכים? על מה הם רבים? וכן, למה החתול רודף אחרי העכברים? למה יש לו כמין תפירה בפה? כמה עצים יש לי בגן? וכו' וכו'.

בין היתר, שאל נבוכדנצאר את בן סירא [דף מ"ט], מפני מה כל דמויות שבעולם בים, חוץ מדמות שועל וחולדה שאינם בים? אמר לו, מפני שהוא, השועל, פקח מכל בריה. כיון שנוצר מלאך המות, ונשא עיניו וראה העולם שהיו שם בריות הרבה, מיד אמר לפניו, "רבונו של עולם, תן לי רשות להרגם". אמר לו הקדוש ברוך הוא, השלך בים מכל הבריות זוג זוג, והנשאר תמשול בהן. מיד עשה כן, והיה משליך בים מכל מין זוג, והשקיע בים. כשראה כן השועל, מה עשה? מיד עמד והיה בוכה. אמר לו מלאך המות, למה תבכה? אמר לו, על חברִי שהשלכת בים. אמר לו, והיכן חברך? מיד עמד השועל על שפת הים, וראה מלאך המות צלו של־שועל בים, וחשב שהשליך זוג חוץ ממנו. ואמר לו, לך מֵהֵנה. לא צריך להשליך אותך. מספיק הוא. מיד ברח השועל ונמלט. פגעה בו החולדה, וסיפר לה מה שנהיה ומה שעשה. הלכה גם החולדה ועשתה כן ונמלטה.

לאחר שנה, קיבץ לוייתן כל הבריות שבים, ונחסרו השועל והחולדה, שלא נכנסו בים. שלח בעדם, וסיפרו לו מה עשה השועל, ונמלט הוא והחולדה בחכמתם. ואמרו לו, שהוא השועל, חכם ביותר. וכששמע לוייתן עליו, שהוא דעתן, קינא בו, ושלח אחריו דגים גדולים, וציום לגנוב דעתו ולהביאהו אליו.

הלכו ומצאוהו מטייל על שפת הים. בראות השועל הדגים שמשחקים בשפת הים, תמה ונכנס ביניהם. כשראוהו, שאלוהו, מי אתה? אמר להם, אני שועל. אמרו לו, והלא תדע, שכבוד גדול בא לך, ובעדך באנו. אמר להם, ומהו? אמרו לו, לוייתן חולה, ונטה למות. וציווה, שלא ימלוך במקומו, אלא שועל. לפי ששמע, שאתה חכם ומבין יותר מכל הבריות. ובוא עמנו, שאנו שלוחים ובאנו לכבודך. אמר להם, ואיך אוכל ליכנס בים ולא אמות? אמרו לו, רכב על אחד מאתנו, ויוליך לך למעלה מן הים, ולא יגע בך הים אפילו בקצה רגלך, אפילו טפה אחת, עד שתגיע למלכות, דהיינו לארמון המלוכה, ונורידך ולא תמות, ותמלוך בכולם, ותהיה מלך, ותשמח כל ימיך, ולא תצטרך עוד לבקש מאכל, ולא יפגעו בך חיות רעות גדולות ממך ויאכלוך. כששמע דבריהם, האמין להם, ורכב על אחד מהם, והלכו בים.

כיון שבאו עליו גלים, התחיל להצטער. הלכה דעתו ממנו ואמר, אוי לי! מה עשיתי? שחקו עלי הדגים, כנגד כל השחיקות ששחקתי אני על הבריות, ועתה נפלתי בידם ואיך אנצל מידם? אמר להם, מעתה באתי עמכם, וברשותכם אני. כבר אין לי ברירה, כי אין אפשרות לחזור ליבשה, אִמרו לי האמת, למה אתם רוצים אותי? אמרו לו, נאמר לך האמת. לוייתן שמע שמיעתך, שאתה חכם ביותר. ואמר, אקרע בטנו, ואוכל את לבו, ואחכם. אמר להם, ולמה לא היגדתם לי האמת, והייתי מביא עמי את לבי, והייתי נותנו למלך לוייתן, והיה מכבדני. ועתה, בְּרָע אתם הולכים.

אמרו לו, לבך אינו עמך? אמר להם, לאו, שכך מנהגנו, שנניח לבנו במקומנו, ואנו נלך מכאן ומכאן, ואם נצטרך לו, נקחנו, ואם לאו, יהיה במקומנו. אמרו לו, ומעתה מה נעשה? אמר להם, מקומי ומלוני על שפת הים. אם תרצו, תחזירוני למקום שלקחתם אותי, ואקח את לבי, ואבוא עמכם, ואתן אותו ללוייתן ויכבדני, ולכם יכבד. ואם תוליכיני כך בלא לב, יכעס עליכם ויאכל אתכם. ואני לא אפחד, כי אומר לו, אדוני, לא סיפרו לי מקודם, וכאשר סיפרו עליך, אמרתי להם, חיזרו עמי ואקח את לבי, ולא רצו. מיד אמרו הדגים, בטוב הוא אומר. אז חזרו עד המקום שלקחוהו משם לשפת הים.

וירד מעל הדג, והיה מרקד, ומשליך עצמו בחול ומשחק. אמרו לו, במהרה, קח את לבך ונלך. אמר להם, שוטים, לכו! אם לא היה לבי עמי, לא נכנסתי עמכם לים. או יש לך בריה שמהלכת, ולבה אין עמה? אתם נורמאלים? וכי אפשר לחיות בלי לב? אמרו לו, שיחקת בנו. אמר להם, אי שוטים! אני למלאך המוות שיחקתי, כל שכן לכם. מיד חזרו בבושה, וסיפרו לו ללוייתן הדבר. אמר להם, באמת הוא ערום, ואתם פתאים. ועליכם נאמר, [מרן שליט"א אומר זאת בכינוי, 'ועליהם' נאמר], מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [משלי א', ל"ב], ואכלם. ומאותו העת, כל מין מכל הבריות, אפילו מאדם ואשתו, בים. הרי ישנם דגים, שהם בדמות בני אדם. חוץ מן השועל והחולדה, שאינם בים ע"כ.

כמובן, ישנו מוסר השכל, מן הסיפור הזה. חוץ ממה שתכף גם נחזור לעניינינו דלעיל, מה לגבי הלב. זהו עניין 'משלי שועלים', כפי שמובא בגמרא [סנהדרין דף ל"ח ע"ב], כי היו שלש מאות משלי שועלים. אבל יש כאן מוסר השכל, גדול מאד. חושבני, כי אפשר ללמוד מכך שני דברים.

ראשית, שאפילו הפיקח הגדול ביותר, כאשר מגיע עניין של כבוד, שררה, הדבר מטעה אותו. הרי השועל, כאשר אמרו לו שהוא יהיה מלך וכו', הם הצליחו לבלבל אותו ולעבוד עליו. וכמובן לאחר שהם הוסיפו עוד כמה דברים, כגון שיהיה לו אוכל וכו'. עניין הכבוד, עיוור אותו. אפילו חכם שכמותו, איבד את שכלו. חשוב מאד לדעת את המוסר השכל מכך.

דבר שני, ישנה תחבולה בויכוח ביניהם. דהיינו, הרי כל אחד מבין, שאי אפשר לחיות בלי הלב. אבל במקום שהשועל יתווכח איתם על כך, האם הלב איתו או שלא, ואז יתנו תשומת־ליבם לכך, הוא רק מסביר להם, כי כאשר הם יגיעו ללויתן, הוא יעניש אותם ולא אותו. כלומר, הוא מטה את הויכוח, לנתיב אחר. כך היא דרך הרמאים. שאינם מתווכחים על הדבר העיקרי, אלא על הדבר הצדדי. כביכול, על כך הויכוח. ועל ידי זה, שוכחים את הנושא העיקרי. כביכול, זה בודאי, אבל הויכוח הוא אחר, וממילא מתבלבלים. זהו המושג, של 'ויכוח מתוחבל'.

אבל, כיצד ניתן להבין זאת, שאין להם לב? וכי אותם דגים - בסיפור או המשל דלעיל – היו שוטים גמורים?

ישנו ספר בשם שער השמים, חיברו הר"ר גרשון בן שלמה, זהו אבי הרלב"ג, והוא כותב [במאמר התשיעי] כי היה ויכוח בין החכמים, מהיכן שורש התנועה באדם? האם היא מהמוח, או מהלב? וז"ל, כל החכמים הסכימו, שהחום הטבעי הוא בלב, נישא בדם, וממנו יתפשט לכל האיברים. וגליאנוס חולק בזה, כי שורש התנועה הוא מן המוח, ולא מן הלב. והביא ראיה על זה, כי אם פעם אחת היה לו קוּף אחד, בעברית אומרים קוֹף, והוציא הלב מתוכו, והתנועע י"ב שעות. אומרים, שהוא עשה נסיון כזה. נראה כי שורש התנועה, הוא במוח. אם המוח עדיין עובד, אפילו שהלב אינו נמצא, הוא יכול להתנועע עוד שתים עשרה שעות. וכן נמצא תמיד באלה ציידי העופות, שמוציאין הלב ומאכילין אותו לעופות הדורסין, ויעופפו אח"כ זמן מרובה. הדבר פלא.

לאחר מכן הוא אומר, אך דבר אחר שהיה ראיה לדעת אריסטוטלוס, כי פעמים שחותכים ראש האדם, וילך הגוף אח"כ דרך מוגבלת. וכן סיפר לי אחד מדורשי החכמים, אך מן הגדולים שבהם, שראה בעיניו מאיש אחד שנתחייב למלכות בחתיכת הראש, ואמר לעבדי המלך, כי אחר חתיכת הראש ילך עד מקום מיוחד מוגבל להם, וכן עשה ושם נפל.

ועוד הגיד לי אחד מאומתנו הנאמנים, יהודי אחד אמר לו זאת, הוא ודאי נאמן, לא כמו הקודמים שהיו גויים, אשר פיהם דיבר שוא וגו', כי פעם אחת ראה שהוציאו לב אחד מן העוף, ודילג מלמטה למעלה זמן מרובה,וזה יעיד כי התנועה מן הלב, או כולה או מקצתה וכו'.

בקיצור, ישנה מציאות כזאת. אינני יודע, האם בזמנינו השתנו הטבעים, או שלא? כי לא שמענו על דברים כאלה. אבל, ישנו מושג כזה. ממילא אפשר להבין, כי היה כאן משהו בשביל לבלבל. הדגים חשבו, כי יכול להיות דבר כזה. יש הוה אמינא לטעות בכיוונים הללו.

הערה מהקהל: לאחר שחיטת כבש או עוף, הם עדיין יכולים ללכת.

תשובת מרן שליט"א: נכון. אבל זה מפני ששחטו רק את הקנה והושט. בלי הורידים. אבל בלי לב, זהו חידוש יותר גדול. אבל הם מעידים, כי כך הוא. ממילא, יש בסיס לכך. ולכן אפשר היה להם להבין, כי השועל החכם, יכול היה להוציא לעצמו את הלב. נפלאים מעשיך.

עניין המוח והלב שבאדם.

אבל עלינו להבין, מהו המוח, ומהו הלב? כתוב בתורה, מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב [שמות ל"ה, ל"ה]. ישנה חכמה, שהיא בלב. וישנה חכמה, שהיא במוח. האיברים הראשיים שבאדם, הדברים הגבוהים, ובפרט הראש, כח הדיבור שבאדם, וכן השכל, אלו הדברים הנכבדים ביותר אצל האדם. כאשר האדם מדבר, מוציא מלה מפיו, בתפילה או בלימוד תורה, זהו חיבור עם הקב"ה. דהיינו, אנו מיוחדים מכל בעלי החיים, בכך שיש לנו דבר רוחני, ולא גשמי. דהיינו, השכל והמחשבה, אלו דברים אשר המקור שלהם הוא עליון. אפשר להרגיש ולהתחבר עם הקב"ה, דרך הדברים הללו.

לפני שנים רבות, שלח לי ידידנו רבי ברק צברי הי"ו, תחת כותרת שלו, מנפלאות הבורא. הוא כתב לי דברים שהתפרסמו באחד הספרים (בחו"ל, באנגלית, ופורסם באיזה אתר, על המכונה האינטלגנטית – חֲכָמה, המחשב, כמה הוא נחות לעומת מֹח האדם). כדאי לשמוע זאת, בכדי לדעת כמה עלינו להודות ולשבח להקב"ה, על המוח שיש באדם. כך הוא כותב, רק כדי ללמוד את פעולת המוח, אם רוצים להבין מה יש במוח האדם, הם הצטרכו מכונה שיש בה ששים וחמש אלף מחשבים. דהיינו, אם רוצים להשוות זאת למחשב, כפי מושגי זמנינו, אזי מוח האדם, מה שהקב"ה ברא אצל כל תינוק שנולד, שוה לששים וחמש אלף מחשבים, המחוברים אחד לשני. ופעולה שנעשית במוח, מה שהאדם חושב, או כל פעולה שהוא עושה, לשם כך צריך, נזקקת לחמש מאות מליון פעולות, שנעשות בין ששים וחמש אלף מחשבים, בחצי שנייה. זאת בכדי לדעת, מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְ"יָ וגו' [תהלים ק"ד, כ"ד].

והוא ממשיך וכותב כך, ממה שנכתב שם, יכולים כיום לשלוח לחלל אנשים, יכולים לעשות שני מחשבים אפילו שישחקו ביניהם שחמט, אבל לא הצליחו לייצר מחשב שיכול לשרוך נעליים כמו שהילד יכול. אין למחשב את השכל הזה, אפילו עבור דבר פשוט כזה, כמו לשרוך נעליים. הוא אינו יכול לעשות זאת.

כל ילד מבחין בין חתול לבין כלב, אבל עדיין אין מחשב שיכול לעשות את זה. המחשב אינו מבדיל ביניהם. מחשב מבין מלה, ועוד מלה, אבל משפט שלם הוא לא מבין. הוא לא מחבר בין המלים.

הוא כתב לי זאת מלפני שנים רבות, והדבר היה שמור אצלי, וגיליתי זאת כעת, לכן קישרתי את הדברים עם מה שאמרנו לעיל. אולי השתנה משהו במשך הזמן, השתכללו מעט, אפשר שיש מקום להתווכח על דיוק המספרים דלעיל, אבל מה שברור הוא כי המחשב בסך הכל "טיפש". השֵׂכל שחנן אותנו הקב"ה, אתה חונן לאדם דעת וכו', הוא יצירה נפלאה. חֵלק אלוה ממעל. אפשר באמצעותו להתבונן באלהותו יתברך. זה לא משהו גשמי, אלא רוחני. פלא פלאות מה שאנחנו יכולים לדבּר בפינו, פלאי פלאות מה שאנחנו יכולים לחשוב ולהבין וכו', מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְ"יָ, מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ [תהלים צ"ב, ו'].