האם הנוסע באוירון מברך הגומל – וגדר דין ארבעה צריכים להודות

מתוך שערי יצחק למרן שליט"א ויחי ה'תש"ע

מזה נזכרתי, מה שדברנו בשיעור שעבר, על עניין האוירון, האם היה דבר כזה בזמן חז"ל. הזכרנו מה שאומר בן יהוידע, שנראה לו שגם בזמן חז"ל היו אוירונים. כמו שכתוב בגמ' סנהדרין קו:, שדואג האדומי היה יודע שלש מאות הלכות במגדל הפורח באויר. מה זה מגדל הפורח באויר? רב האיי גאון אומר, שזה דרך נס, או ע"י שם קדוש העמידו אותו באויר. אבל בן יהוידע אומר שלא נראה לו הפירוש הזה, כי על דבר כזה לא היו עושים כ"כ הרבה הלכות. אלא הכוונה, שהיה להם אוירונים כמו שיש בזמנינו, אבל מאוחר יותר החכמה הזאת השתכחה.

התעוררתי מזה, שאכן, השאלה הזאת צריכה בירור, הלכה למעשה.

נושא האוירונים, זו שאלה שהתחדשה בזמנינו, בכמה עשרות שנים האחרונות. דנים הפוסקים, האם מי שנוסע באוירון צריך לברך הגומל או לא. דהיינו, כאשר סיים את הנסיעה, נשאר לפחות שלשה ימים. לא בחניית ביניים, כי יש אדם שנוסע וחוזר מיד. אבל אם הוא מתעכב לפחות שלושה ימים, זה נקרא הפסקה, וצריך לברך גם בהלוך וגם כשיחזור. נחלקו בזה גדולי ישראל. כשעיינתי בנושא הזה, נראה לי שזו שאלה קשה, שמאד קשה להכריע בה, מכמה בחינות.

אם נאמר שהיו מטוסים בזמן חז"ל, אולי אפשר לומר שהם נכללו בתקנת חז"ל. כך כותב בשו"ת חלקת יעקב. הוא דן בנושא, ובסוף הוא אומר, היה מקום אולי לדון, אולי זה היה בתקנת חז"ל. כי הרי כתוב, הולכי ימים, ויורדי הים, והולכי מדברות, אולי המטוסים הם בכלל מדבר, ים. אבל הוא טוען, הרי בוודאי שבזמן חז"ל לא היו מטוסים. הוא הניח הפוך מבן איש חי בבן יהוידע. הוא אומר, בוודאי שבזמן חז"ל לא היו מטוסים. והראיה שלו מהרמב"ם בהקדמה למסכת אבות. הרמב"ם שם מדבר על ענייני כוחות האדם, והוא כותב שאחד מהכוחות הוא כח הדמיון. אדם מצייר לו כל מיני ציורים, יכול להיות שאדם ידמה דברים לא מציאותיים. כגון, שידמה בדעתו ספינת ברזל רצה באויר. הוא נותן דוגמא כזאת. או אדם שראשו בשמים ורגלו בארץ. או בהמה בעלת אלף עיניים, ועוד דוגמאות. הרמב"ם עלה לו רעיון שיכול להיות דבר כזה, אבל זה לא מציאותי. עשה בעל חלקת יעקב ק"ו, אם הרמב"ם שחי לפני שמונה מאות שנה, ובזמנו לא היה ספינת ברזל רצה באויר, זה אפילו נחשב דבר נמנע, לא יכול להיות דבר כזה - ומסתמא גם לא בעתיד, הוא לא דיבר במפורש על העתיד, אבל מסתמא, אם זה לא מציאותי - א"כ ק"ו שבזמן חז"ל זה לא היה מציאותי. אבל לפי מה שמסביר הבן יהוידע, הפוך. אכן בזמן חז"ל היה, אבל בזמן הרמב"ם לא היה. והדבר לא פלא. ישנם דברים שבתקופת הרמב"ם לא ידעו, ולפני כן ידעו. כמו עניין החנוטים, שהיום לא יודעים איך לעשות ופעם ידעו. הרמב"ם בפירוש המשניות פ"ח דבכורות כותב, לגבי יוצא דופן. הרי יש בגמרא עניין של יוצא דופן, עושים מה שנקרא היום ניתוח קיסרי, שהיום יודעים לעשות את זה וגם בזמן חז"ל ידעו לעשות את זה, והרמב"ם כותב שאינו יודע מקום לדבר הזה, זה דבר זר. הרמב"ם כותב שהוא לא מאמין שיש דבר כזה. והרמב"ם היה רופא, ובכל אופן בודאי שבזמנו לא ידעו לעשות ניתוח של יוצא דופן. דהיינו, אם היתה אשה בסכנה, וצריכים לילד אותה באופן שצריך לפתוח את הבטן, בזמן הרמב"ם אשה כזאת לא יכולה לחיות. וגם אם תחיה, היא לא יכולה להתעבר פעם אחרת. הרמב"ם אומר שזה לא מציאותי, ובזמן חז"ל היה, הש"ס מלא בעניינים של יוצא דופן. רואים שבדורות הראשונים ידעו דברים, ובדורות האחרונים כבר לא ידעו.

כעת, נברר בע"ה מה שנוגע לנו מבחינה הלכתית, האם מברכים הגומל על טיסה באוירון, או לא.

ארבעה צריכים להודות. הגמרא אומרת בפרק הרואה, אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות. יורדי הים, הולכי מדברות, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. יורדי הים מנלן? ...יורדי הים באניות המה ראו מעשה ה' ונפלאותיו במצולה, ויאמר ויעמד רוח סערה... יחגו וינועו כשיכור... יודו לה' חסדו. כל הפסוקים האלו במזמור הודו לה' כי טוב, מה שאומרים בפסח, יש בהם את כל הארבעה שצריכים להודות, ועל כל אחד כתוב יודו לה' חסדו. מכאן קבעו חז"ל את ברכת הגומל לחייבים טובות. ואנחנו נוהגים להוסיף גם את הפסוקים האלה לפני כן, כי על פיהם נוסדה הברכה.

נשאל רבינו האיי גאון, למה הגמ' שינתה את הסדר? בגמרא כתוב, ארבעה צריכים להודות, הראשון יורדי הים, הולכי מדברות- שני, חולה שנתרפא- שלישי, חבוש- רביעי. ואילו בסדר בפסוקים זה הפוך, יורדי הים זה האחרון. והוא מתרץ, שהפסוקים התחילו עם הולכי מדברות מפני שזה הכי מצוי, משא"כ חז"ל בגמרא התחילו עם דבר שהכי מסוכן. יורדי הים זה דבר שהכי מסוכן, כיון שנאבדים ברגע אחד. כי יכול להיות שאדם ילך במדבר, ונכון שיש סכנות, חיות רעות וליסטים, ויכול לקחת הרבה זמן, אבל איכשהו הוא יכול להינצל. כמו"כ חולה ונתרפא, וכן מי שהיה חבוש בבית האסורים. אבל יורדי הים, זה טביעה. זה סכנה של רגע אחד, ואין ממנה הצלה.

על פי זה, כותב בעל ציץ אליעזר חלק י"א, אותו הדבר באוירון. הרי האוירון תלוי בין שמים לארץ, בבת אחת נאבדים אם ח"ו קורה אסון, אין תקנה. ואכן, בהרבה ספרים דנו בזה, אגרות משה ועוד, גם בשם החזו"א יש הוראה שמביא בעל תשובות והנהגות משמו, שהורה לברך. אבל יש פה בעצם שאלה, האם מתחשבים בכך שהמציאות השתנתה. פעם היו במטוסים סכנות יותר מאשר היום, היום במטוסים אין כל כך סכנה. במשך הזמן למדו את הסכנות, למדו שיש מקומות שאסור לעבור, משולש ברמודה שלא עוברים מעליו, שהיום יודעים שהמקום הזה מסוכן, התפתחו יותר והשתכללו המטוסים, גם מבחינת סכנה של מחבלים וכו', למדו במשך הזמן את כל הסכנות והסתדרו עם זה. א"כ אין במטוסים כ"כ סכנה כמו בעבר.

ואפילו אם נלך אחורה, נניח בתקופה הראשונה של המטוסים, שהיו סכנות, גם זה לא כ"כ ברור אם צריך לברך הגומל. כי צריך לדון, מתוך הארבעה שצריכים להודות, איפה נכליל את האוירונים? לפי חלקת יעקב משמע, שזה יכול להיות בכלל של הארבעה. נכון שלא כתוב מפורש אוירונים, אבל זה נחשב אחד מהם.

למעשה, אולי נקצר את הדרך, ונלך ע"פ מרן השלחן ערוך. נראה איך לברר את הדין הזה.

אומר מרן בסימן רי"ט, ארבעה צריכים להודות. יורדי הים, כשעלו ממנה. והולכי מדבריות כשיגיעו לישוב. ומי שהיה חולה ונתרפא. ומי שהיה חבוש בבית האסורים. וסימנך וכל החיים יודוך סלה, חבוש, יסורים, ים, מדבר. זה כבר סדר אחר. לא הסדר של הפסוק, ולא הסדר של הגמרא. אבל בשביל הר"ת, בשביל הזכרון, קבעו את זה. סעיף ז' אומר מרן כך, באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכים מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים. ובספרד נוהגין לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. אם כן, יש חילוקי מנהגים בין הארצות. אשכנז וצרפת, אשכנז בלשון הפוסקים פירושו גרמניה, בעיקר. ספרד, זה ספרד של היום. ע"ש זה נקראים כל הספרדים, כי היא המרכז של ההולכים בעקבות גדולי הספרדים. גרמניה, זה המרכז של גדולי ישראל בעבר, בדורות הראשונים, לכן נקראים כולם אשכנזים. אבל אשכנז עצמה, זה ארץ גרמניה. כמו שספרד, זה ארץ ספרד שע"י פורטוגל. זה כמו שיש במשניות סדר שנקרא סדר טהרות, ויש מסכת טהרות, קוראים לכל הסדר על שמה. יש פרט ויש כלל. העיקר, יש חילוק בין מנהגי האשכנזים למנהגי הספרדים. מנהג האשכנזים הוא שלא מברכים מעיר לעיר, כי הם סוברים שחז"ל אמרו דוקא הולכי מדברות. דוד המלך במזמור לא אמר הולכי דרכים, כתוב, "תעו במדבר בישימון דרך" ישימון דרך, מקום שממה ומדבר. עיר מושב לא מצאו, רעבים גם צמאים. אבל לא כתוב על הולכי דרכים. משא"כ הספרדים נוהגים לברך גם כשהולכים מעיר לעיר.

המקור של הדבר מתחיל מהרמב"ם, ויותר נכון מרב האיי גאון. ברמב"ם לא כתוב בכלל הולכי מדברות. הרמב"ם מביא את הארבעה וכותב הולכי דרכים, לא מזכיר דוקא מדבר. למדו מהרמב"ם, שאם כן זה לאו דוקא. אבל מנין לרמב"ם כך? הם תירצו, בגלל שכתוב שכל הדרכים בחזקת סכנה, וממילא לאו דוקא הולכי מדבר.

מנהג התימנים, בדור הזה אינני יודע כי בזמנינו הדבר לא מצוי, אבל בעבר אבותינו נהגו לברך כשהלכו מעיר לעיר, כמו מנהג ספרד. מהרי"ץ מביא את זה, הוא לא כותב מה מנהגינו במפורש, אבל כנראה הוא סמך שזה מובן מאליו. מנהגנו כמנהג ספרד שמברכים כשהולכים מעיר לעיר. בזמנינו יש חילוקי דעות, יש ספרדים שמברכים כשנוסעים מעיר לעיר שעה וחומש, מרחק של הילוך פרסה, דהיינו שבעים ושתים דקות. הם סוברים, שמה שכתוב בהלכה הזאת שייך גם לזמנינו. ממילא אם אדם נוסע נסיעה של 72 דקות צריך לברך. אנחנו אומרים, לא. גם לפי מנהג הספרדים, אין מה לברך. כיון שכל זה מדובר דוקא בזמנם, שנסיעות מעיר לעיר היה דבר לא שכיח, זה לא מצוי כי היו סכנות בדרכים. אבל בזמנינו, נכון שישנן סכנות, אבל גם בתוך העיר יש סכנות, ממילא אין הבדל אם הוא נוסע בתוך העיר או מחוץ לעיר. הדין של כל הדרכים בחזקת סכנה, לא מדבר על ההווה. בזמנינו נוסעים כל הזמן במכוניות, גם כשאדם נוסע בדרך, בד"כ אינו נוסע בדרכים שוממות, אין שודדים בדרך, מה יכול להיות סכנות? תאונות? תאונות יכולות להיות גם בעיר. א"כ מבחינה זו אין הבדל. וודאי שצריכים להודות לה' על זה, בתפילה ב"מודים אנחנו לך... על נסיך ונפלאותיך שבכל עת ועת ערב ובוקר וצהרים", אדם צריך לחשוב ולכלול גם את זה, אבל ברכת הגומל לא נתקנה על זה, אלא על דבר שאינו מצוי.

לכן בזמנינו, כיון שעניין המכוניות כ"כ נפוץ, לא יכול להיות שאנשים שנוסעים כל יום יברכו הגומל כל יום. קצת תמוה להגיד כך. נכון הוא, שאם נוסעים במקומות מסוכנים, בישובים ערביים, אולי בערבה אם יש מקומות מסוכנים, אין הכי נמי, אבל הדבר לא שכיח. משא"כ בנסיעה רגילה שהדבר מצוי כל הזמן, כמו בהווה, לא נתקנה על כך ברכת הגומל. כתבנו על הדבר בשו"ת עולת יצחק חלק ב'. אבל בשו"ת יביע אומר חלק ט' הוא מקשה על זה, אינו מסכים לכך. הרי זו בעצם ההוראה שלו שצריך לברך כשנוסעים מעיר לעיר. הוא אומר, שכתוב בשו"ת אורח משפט שברכת הגומל נתקנה במנין, ודבר שבמנין אפילו אם נתבטל הטעם לא בטלה התקנה. דהיינו נכון שיש חילוק, הדבר לא כמו מה שהיה, אבל מאחר והדבר נתקן במנין, אי אפשר לבטלו. אי אפשר עכשיו להסתכל לפי הטעמים. ניקח דוגמא, יורדי הים, ספינות, אניות. בזמנינו, האניות אינן סכנה כמו בדורות שעברו. בכל אופן בוודאי שהסכנות הרבה יותר פחותות. א"כ אולי נאמר, בשלמא בזמנם, מי שנסע באניה, ירד בים, מברך הגומל. אבל בזמנינו שהסכנה בים אינה דבר כ"כ מצוי, אולי יש שינוי. זה מה שמקשה ביביע אומר חלק ט', כמו שיש תקנת חז"ל על יורדי הים והתקנה לא השתנה גם היום שהמציאות השתנתה, אותו הדבר גם בהולכי דרכים, כיון שבעבר ברכו, ממילא הדבר נשאר גם היום.

אבל בעצם אני חושב שזו לא שאלה. באורח משפט מובאת גם הראיה הזאת שהוא מביא, אבל יש הבדל גדול. בספינות, גם אנחנו אומרים שיורדי הים מברכים ברכת הגומל. מאחר ונכון שהסכנות פחתו, אבל לפעמים ישנן סכנות, לכן צריך לברך. וכך כותב גם באגרות משה או"ח ח"ב סי' נ"ט, אולי הוא פחות מסתם דרכים שבזמנם שהיו בחזקת סכנה, שהוא משום דכיון דהספינה שיושב בה נחשבה שניצול על ידה מהסכנה שהוא במים, שנמצא שאף בספינות שלנו הוא נחשב ניצול מהסכנה, והרי שייך בעצם לברך. רק אם היה ודאי בלי שום ספק שבספינה ניצולים מהמים היה פטור וכו'. רואים מהאגרות משה, שאם היה מציאות בזמנינו שבאניות לא יהיו סכנות, ואם יהיו זה משהו נדיר במיוחד, בודאי שלא על זה תיקנו. כי גם אדם שיושב בבית יכולה להיות לו סכנה, אבל לא על זה תיקנו ברכת הגומל. ממילא, תיקנו על יורדי הים, ונכון שהסכנות פחתו אבל עדין קיימות, ממילא לא התבטלה התקנה של הולכי דרכים. ובהולכי דרכים גם אנחנו אומרים, כמו שאמרנו קודם, שבדרכים מסוכנות מברכים, אבל לא בדרכים הרגילות. 

ולמעשה נלענ"ד, שזו בכלל לא שאלה. הקושיא בעצם לא מתחילה. כי אין תקנת חז"ל על הולכי דרכים, בחז"ל כתוב יורדי הים, אבל הולכי דרכים, אדרבה זה מחלוקת. מנהג אשכנז לא לברך, מנהג ספרד לברך. א"כ א"א לומר חז"ל תיקנו. ממילא מעיקרא זו לא שאלה.

יוצא לפי"ז, שהנוסעים בדרכים, גם אם יסעו שעות על גבי שעות, באותה ארץ, או בחו"ל מארץ לארץ אחרת, לא יברכו הגומל. ואם ח"ו יש סכנות בדרכים, לא מצד תאונות, אלא סכנות שאינן רגילות, כמו ביישובים ערביים, אה"נ צריך לברך הגומל.

תפילת הדרך תמיד אומרים, אפילו בתוך העיר. כי הרי תפילת הדרך לפי שיטתנו, היא בלי ברכה. זו בקשה, יהי רצון, ברוך שומע התפילה. זה לא נוסח ברכה, אלא בקשה. הרמב"ם אומר, לעולם יודה אדם על שעבר ויצעק על העתיד. א"כ תפילה כזאת, אפשר להגיד אפי' עשר פעמים ביום. לא משנה מחוץ לעיר או בתוך העיר, מיד שנכנסים לרכב צריך לאומרה. אבל ברכת הגומל, היא דוקא כשיש חשש סכנה. והמנהג שלנו לגבי ברכת הגומל בהולכי דרכים, אינו כדעת הרמב"ם שסובר שהכל בכלל התקנה כי כל הדרכים בחזקת סכנה. לדעת הרמב"ם, הולכי דרכים זה בכלל הולכי מדברות. אבל אי אפשר לומר שחז"ל תיקנו. זה פירוש שלו, אבל אפשר לפרש אחרת. זה לא מחייב.

כל מה שדיברנו, הוא על סעיף ז' בשו"ע. כעת בסעיף ט', מה שיכול להיות נפקא מינה לאוירון, כותב מרן, הני ארבעה לאו דוקא. עוד חידוש. לאו דוקא ארבעה, דהוא הדין למי שנעשה לו נס. כגון שנפל עליו כותל או ניצל מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטרפו, או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה, כולם צריכים לברך הגומל. פה מביא מרן, וזו תשובת הריב"ש, שחז"ל לא התכוונו רק לארבעת אלה בדווקא. כל אדם שנעשה לו נס, נפל עליו כותל רחמנא ליצלן, וניצל. לא פגע בו, או שפגע במקומות לא מסוכנים. או אם שור התנפל עליו, אריה עמד עליו לטורפו, באו גנבים, כל אלו צריכים לברך הגומל. ויש אומרים שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא. זה דעת האבודרהים שאומר, רק ארבעה שחז"ל כתבו מברכים הגומל. כי הארבעה האלה שחז"ל דברו עליהם, הם דברים מצויים, סכנות מצויות לא דברים נדירים. ממשיך מרן, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות. כיון שיש פה ספק, פוסק מרן לברך בלי שם ומלכות. כתב המשנה ברורה, והאחרונים כתבו דהמנהג כסברא ראשונה, וכן מסתבר. האשכנזים ככה נוהגים. גם אנחנו ככה נוהגים ומברכים לאו דוקא על ארבעה, אלא על כולם. כך כותב מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק, מנהגינו לאו דוקא על הארבעה, אלא על כל דבר של סכנה. גם השתילי זיתים כתב שנוהגים כפי הדעה הראשונה אפילו שמרן הכריע לא כך. אבל הספרדים לא מברכים מספק, אלא רק על ארבעה שחז"ל אמרו. אנחנו מברכים על כל דבר של סכנה.

אבל פה צריכים לדעת, לא כל דבר נחשב סכנה. יש נסים גלויים, זה פשיטא. אבל יש נסים נסתרים. יש מצבים, למשל אדם היה באיזה מקום, עזב את המקום ואחרי שתי דקות רח"ל קרה שם אסון. זה נקרא שהוא ניצל בנס? בוודאי שהוא צריך להודות לה' בתפילה, אבל לא לברך הגומל. או אם אדם נסע לאיזה מקום וירד תחנה לפני שקרה משהו, או אם זרקו אבנים שעברו על ידו ולא פגעו בו. לא שפגע בו וניצל, אלא לא פגע בו. זה לא כ"כ פשוט שאפשר לברך הגומל. אני לא נכנס לחילוקים כי הדברים דקים מאד, אבל תמצית הדברים שצריך להיות שהיה במצב של סכנה וניצל בנס. קרתה תאונה, לא כל תאונה, אלא תאונה שהרואה את המצב מבין שהוא היה בסכנת חיים, או חשש סכנה, בזה צריך לברך. אבל אם זה משהו קטן, זה בכלל על נסיך ונפלאותיך שבכל עת ועת, ולא יברך הגומל.

יוצא שאם אנחנו מדברים על נושא האוירון, יש לדון כמו מה הוא נחשב. אם נאמר שדוקא אותם הארבעה מברכים, יהיה נידון האם אוירון נחשב כמו יורדי הים, או הולכי מדברות. נכון שאוירון הוא לא מדבר ולא ים, אבל אולי יש לו אותו דין והוא נכלל בתוכם. כי הרי מה זה משנה אם הוא נוסע באניה על מי הים, או באניה בשמים מעל הים. ואם נאמר שהחיוב הוא לאו דוקא על ארבעה אלו, יותר פשוט לכאורה שצריך לברך. אבל גם זה לא כ"כ ברור, כי השאלה האם האוירון של זמנינו נחשב סכנה. טוען בעל תשובות והנהגות, שבזמנינו אין סכנה באוירון יותר מאשר במכונית, אולי מכוניות יותר מסוכנות, אוירונים התפוצצו וגם מכוניות התפוצצו, ככה הוא טוען. משא"כ האגרות משה טוען הפוך. לפי אלה שאומרים שארבעת אלה לאו דוקא, וכמו שנוהגים אנחנו והאשכנזים שמברכים על כל דבר, פשוט שוודאי צריך לברך. אבל אפילו לפי השיטות שאומרים רק ארבעה, גם צריך לברך. הוא כותב ששמע שיש כאלה האומרים לא לברך, ואומר ואינו כלום. כלומר ברור שצריך לברך. אלא מה, בזמנו זה היה כך, אבל בזמנינו אין סכנה, כי התפתחו והשתנו הדברים. ומוסיף האגרות משה וכותב את הסברא, שבספינה כשהוא על המים זה סכנה, כי במים אי אפשר לחיות, אומנם זה לא נס אבל זה בבחינת נס נסתר. כמו שאומר הרמב"ן בסוף פרשת בא, שכל המהלכים שלנו, אין מקרים בעולם, יש נס נסתר ויש נס גלוי. הרי הטבע בגימטריא אלד'ים. כל דבר שקורה בעולם, גם אם לא רואים בחוש את יד ה', צריך לדעת שיש השגחה פרטית. ומי שלא מאמין בזה ח"ו, הוא לא בכלל, כך אומר הרמב"ן. ממילא נכון שהרבה אנשים נוסעים ולא קורה להם כלום, אבל זו השגחה פרטית. הוא כותב, אם מתקלקלת הספינה ההצלה לא ברורה. א"כ, כל שכן האיירפליין - אוירון, גרוע ממים, שאף רגע אחד אינו יכול להיות באויר, אז ודאי ישיבתו באיירפליין היא הצלה. וכיון שאם מתקלקל האיירפליין אז ההצלה לא ברורה, א"כ צריך להודות ולברך הגומל.

עוד דבר מענין שמביא החיד"א במחזיק ברכה. מביא שאלה, כתוב ארבעה נכנסו בפרדס בן עזאי, בן זומא, אחר, ור' עקיבא. ר' עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, צריך לברך הגומל או לא? הוא הרי היה בשמים. מהנידון בהוה אמינא, ההבנה היא שהם עלו ממש לרקיע. כך רש"י כותב, ע"י שם עלה לרקיע. תוס' אומרים שלא עלה ממש, אלא רק במחשבה, בהתבודדות. אבל עדיין השאלה קיימת, הרי במציאות בן עזאי הציץ ומת, השני הציץ ונפגע, גם אם הוא נשאר בתוך בני האדם, אבל ההתעמקות של המחשבה וההתבודדות, יש אנשים שמתים במצב הזה רח"ל. כמו שמסופר על רבי יעקב ממרויש, בעל שאלות ותשובות מן השמים, שהיה סוגר את עצמו ונשאר בלי חושים, ממש במצב של סכנה. א"כ ר' עקיבא בירך ברכת הגומל או לא? עונה החיד"א בתשובה, שאה"נ, זה לא כפשוטו שנכנסו ויצאו, אלא הכל ע"י מחשבה והתבודדות, כל המפרשים כך פירשו, שהכל היה דרך התבודדות וכו'. אבל אח"כ מביא החיד"א את דעת רבי אליעזר נחום, שעונה על זה ואומר, שאפילו שלא עלו ממש, אבל סכנה היתה. שכיוון שהיו שולחים מחשבתם במקום סכנה, פשיטא שחייב לברך כשניצל. א"כ, יש פה ויכוח בין שני חכמים.

אולי הדבר יהיה נפק"מ במחלוקת שהבאנו קודם, האם רק הארבעה שהבאנו צריכים להודות, או שלאו דוקא. ולכאורה זה גם הנידון לגבי האוירון. דהיינו, לפי מי שהבין שהוא עלה לשמים ממש, הספק יהיה האם נחשיב אותו כמו יורדי הים והולכי מדברות או לא. אבל לכאורה לפי הדעה השניה שאומרת שעל כל מקום סכנה צריך לברך ולאו דוקא הארבעה, אז פשיטא. החיד"א דן בכל מיני דברים דומים, הוא שואל לדוגמא על עקידת יצחק, האם צריך לברך הגומל או לא. כהן גדול שנכנס ביוה"כ לפני ולפנים ויצא בשלום, האם צריך לברך או לא. כל מיני שאלות כאלה. והוא אומר כל זה שנוי במחלוקת הזאת. אם רק ארבעה אז רק ארבעה. אבל אם לאו דוקא הארבעה, ממילא צריך לברך. אבל לפי החכם השני השאלה היתה עפ"י הש"ע. אינני יודע ע"פ מה הוא החליט, אבל בכל אופן הוא קובע שהשאלה היתה לפי מרן. אם לפי מרן, א"כ השאלה אפילו למאן דאמר ארבעה צריכים להודות. א"כ יש פה הוכחה ברורה שהם החשיבו דבר כזה, אפילו שהאדם לא עולה בעצמו לשמים אלא שולח את המחשבה שלו לשמים, נחשב כמו הולכי מדברות.

אם נסכם את הנושא הזה, יוצא כך. נכון שחז"ל אמרו יורדי הים והולכי מדברות. אבל לכאורה בטיסה, אין לך מדבר וים גדולים מזה. דוד המלך לא הזכיר את הדברים האלה, אבל אם תאמר שבדוקא הוא לא הזכיר, אז מהיכן למדו רב האיי גאון והרמב"ם שהולכי דרכים גם צריכים להודות. אלא מאי, זה לאו דוקא, א"כ גם זה נחשב סכנה. למרות שמי שנמצא באויר הסכנה אפילו יותר גדולה, בכל אופן הדבר נכלל בים או במדבר. אבל זה לא כ"כ פשוט, כי יש גדולים שפסקו לא לברך. מביאים בשם הרב מבריסק, סיג לחכמה, שפוסקים לא לברך על טיסה. יש דעות שבאוירון לא מברכים בכלל אפי' אם נסע כמה ימים באוירון. אלא אם כן היתה סכנה והצלה, שבזה אף אחד לא חולק. אבל רוב הגדולים סוברים שצריך לברך על טיסה באוירון.