מקום הנחת מנורת חנוכה וגובה הנחתה, כפי מנהג ק"ק תימן יע"א.

מקום הנחת מנורת חנוכה וגובה הנחתה, כפי מנהג ק"ק תימן יע"א.

מתוך "שערי יצחק" - השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבינו יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק וישלח ה'תשע"ג ב'שכ"ד

כתב מהרי"ץ [בעץ חיים מהדורא בתרא ח"א דף שכ"ט ע"ב], נר חנוכה, מניחו בטפח הסמוך לפתח. וכתב שו"ע וז"ל, מניחו למעלה משלשה טפחים, ומצוה להניחו למטה מעשרה טפחים. ואם הניחו למעלה מעשרה טפחים, יצא. מתקנת חז"ל מעיקרא, בזמן החשמונאים ובדורות ההם, הדליקו מחוץ לבית, בטפח הסמוך לפתח. מה גובה הנחת המנורה? אומר השו"ע, שיהיה למעלה משלשה טפחים. כי תוך שלשה טפחים, זה כמי שמניח על הארץ. אבל, מצוה להניחו למטה מעשרה טפחים. ואם הניחו למעלה מעשרה טפחים, יצא. כי רק למעלה מעשרים אמה, פסול. אבל פחות מעשרים אמה, כשר. אולם לכתחילה, לפי דעת מרן, צריך להניחה פחות מעשרה טפחים. דהיינו, בין שלשה לעשרה.

מהרי"ץ מביא את דבריו וכותב אחרי כן כך, וכתב גור אריה, ולדעת הרי"ף והרמב"ם ומרדכי והעיטור וראבי"ה, הביאם בית יוסף, מצוה לכתחילה בין בתוך עשרה בין למעלה מעשרה, עד עשרים אמה. דהיינו, אין שום הבדל. זה לא שיש יותר מצוה או הידור, להניחה פחות מעשרה. אלא, אפשר להניחה גם בגובה שבעה טפחים, או שלוש אמות, או אפי' עשר אמות. בכל כה"ג, המצוה היא לכתחילה.

ממשיך מהרי"ץ ואומר, ובסדר היום כתב, דמצותה מעשרה טפחים עד שמונה עשרה, שכן גבהה של מנורה, שמונה עשרה טפחים, עכ"ל. כידוע, מנורת בית המקדש היתה בגובה י"ח טפחים, הדבר רמוז במלה 'וזה', בפסוק 'וזה מעשה המנורה'. 'וזה', בגימטריא י"ח.

א"כ כיצד מהרי"ץ מכריע? לכאורה יש פה שלוש דעות. למה מהרי"ץ הביא את סדר היום בסוף? הרי בהתחלה הוא הביא את דעת השו"ע, ואח"כ דעת הרי"ף והרמב"ם ועוד כמה ראשונים, ובסוף את דברי סדר היום.

מסתבר, שמהרי"ץ פסק כסדר היום, וטעמו מפני שכך הוא המנהג. אמנם, מהרי"ץ לא הזכיר בהדיא את המנהג בעניין זה, אבל כך היתה המציאות, והמנהג המקובל, שהניחו את החנוכה בגובה של בערך י"ח טפחים. גובה קומת אדם. יתירה מכך, בהרבה בתים, כגון בעיר צנעא, בתים רבים היו בנויים כך מלכתחילה, דהיינו בשעת בניית הבית. הרי ההדלקה היא בקומה הראשונה על יד הפתח, אמנם בחוץ לא ראו את הנרות, כיון שמקום הנחתה היה בתוך הבית. הרי הדלתות היו מעץ, וגם לא היו חלונות העשויים מזכוכית, א"כ לא היתה אפשרות לראותם מבחוץ אלא ביום שהרחובות חשוכים (לא היתה תאורה בחוץ), לכן בימי חנוכה ראו את אור הנרות מבצבץ ויוצא. אבל עשו בשעת הבנייה מקום מיוחד, שקע בקיר בגובה קומת אדם, ששם היתה החנוכה מונחת בימי החנוכה. הדבר היה מקובל מדורי דורות, שזהו מקום ההדלקה, וברור שהוא היה למעלה מעשרה טפחים. זה אפילו מתאים יותר לשיטת סדר היום, להניחה בגובה י"ח טפחים. כי אדם בינוני, גבהו שלוש אמות, הרי כל אמה היא ששה טפחים, א"כ זה יוצא בסה"כ י"ח טפחים.

כנראה, זאת הסיבה שמהרי"ץ הביא בסוף את סדר היום, כעין 'תפוס לשון אחרון', שיניחה עד שמונה עשרה טפחים, שכן גבהה של מנורה. הוא הביא זאת בתורת עדיפות, ושבכל אופן ראוי שלא יניח אדם את החנוכה יותר גבוה מכך. כדעת השו"ע, בודאי שלא נהגו. אפילו אלה שבד"כ הלכו עפ"י השו"ע. גם השת"ז לא העיר על כך מאומה, אך תלמידיו עשו כך, יותר מעשרה טפחים, כפי שהם בעצמם העידו (שמעתי מפיהם), שכך היה אפילו בבתיהם. זו המסורת המקובלת מדורי דורות, לא היו בזה שינויים, או חילוקים ומחלוקת. הדבר היה מקובל על כולם.

בזמנינו, מקום ההדלקה שנוי במחלוקת. לפני בערך 150 שנה, חכמי ירושלם הפרושים בעיקר, לא החסידים אלא הליטאים ותלמידיהם, שבאו מחו"ל בתקופת מהרי"ל דיסקין, הם התחילו להדליק את החנוכה מחוץ לבית. וטענתם היתה, כיון שכעת אין סכנה מפני אומות העולם, יש אפשרות להדליק מחוץ לבית. אבל כדי שלא תהיה בעיא מצד הרוח, המציאו את המתקן זכוכית. הנושא הזה, גרם לויכוחים גדולים. זה היה דבר חדש, כי בכל תפוצות ישראל, הן אצל האשכנזים והן אצל הספרדים והן אצל תימנים, בכל הדורות הדליקו בתוך הבית. רק בדורות הראשונים, בזמן חז"ל, הדליקו מחוץ לבית. אבל מאז שבעוה"ר היינו בגלות בין אוה"ע, ההדלקה היתה בתוך הבתים. וכפי שאמרנו, גם אבותינו בהיותם בתימן, הדליקו בטפח הסמוך לפתח, אבל בתוך הבית.

היום בזמנינו אנו מעדיפים להדליק על יד החלון, כדי להרוויח את שני הדברים, גם פרסום הנס לבני הבית, וגם לבני רשות הרבים, ולא להיכנס לשאלה של המתקן זכוכית. כי הרי בחנוכה, מתחילים ימות החורף והגשמים, ישנם רוחות סוערות, קשה להדליק את המנורה בחוץ ממש, ושלא תתכבה ע"י הרוח. א"כ יש פה שאלה, כי המנורה לא תוכל לדלוק אח"כ חצי שעה, אלא רק אם תכסה אותה. אא"כ תעשה חכמות מיוחדות, שתמשיך לדלוק בלי שתתכבה, אבל בד"כ צריך לעשות משהו מיוחד שיגן עליה. א"כ בשעת ההדלקה, לאחר שהוא מדליק, המצב אינו יכול להישאר כך, אלא צריך לעשות אח"כ פעולה חדשה. והרי קיי"ל הדלקה עושה מצוות. יש בעניין זה סברות לכאן ולכאן, רבים דנו בעניין, ואינני רוצה להיכנס לכך כעת. כתבתי על זאת בסוף קונטריס הנרות הללו. בכל אופן, רבים לא הסכימו להדלקה בחוץ, וגם היום בזמנינו ממשיכים להדליק בתוך הבית. ישנם עוד נימוקים שונים. בספר דבר יהושע, להרה"ג יהושע ארנברג שהיה אב"ד בת"א, כתב על כך תשובות מיוחדות [בחלק א' סימן מ', ובחלק ב' סי' ק"א ק"ב]. הוא טוען, כי אחרי שכבר תיקנו להדליק בבית, מחשש סכנה, א"כ התקנה אינה מתבטלת. גם אם כיום אין סכנה, אבל כך ניתקן, וכך צריך שישאר.

ישנם אף הטוענים, שגם בדורות הקודמים לא היתה סכנה. למשל, מפני שהרי הריטב"א כותב [בחידושיו למס' שבת דף כ"א ע"ב] שמדליקים בתוך הבית, אע"פ שבספרד לא היתה סכנה. כשהריטב"א מדבר על סכנה, הוא אומר שבצרפת ישנה סכנה מאוה"ע. סכנת צער או איבה. אבל בספרד, היכן שהוא היה, לא היתה סכנה, ובכל זאת הוא כותב להדליק בתוך הבית. גם הרמ"א כותב להדליק בתוך הבית, ובזמנו לא היתה סכנה. הרי בזמן הרמ"א, היהודים היו עושים שמחות ברחוב [עיין בספר שרשי מנהג אשכנז], הכנסות ס"ת וכדו', ואפילו כגון מה שאנו עושים 'זפאה' לחתן, היה נהוג בעבר גם אצל האשכנזים. רק אח"כ, כשהם נהיו יותר מודרנים, כבר לא היה נראה להם נאה לשיר ברחובות. אבל בדורות שעברו, הדבר היה מקובל גם אצלם, ללוות את החתן בשירה ובזמרה ברחוב, ולא היתה לכך שום מניעה. גם החיד"א [בס' מעגל טוב] כותב, שהוא ראה כשביקר באמסטרדם, כיצד עשו שמחות ושירים ופרצופים בחוץ, לכבוד פורים. הוא אומר שהדבר ממש פלא, כיצד עשו כל מיני הנהגות, כביכול אנחנו הם השולטים בארץ. היהודים הרגישו חירות, שיכולים לעשות מה שרוצים, ולא היה פוצה פה ומצפצף. פרסום גדול ברחובות קריה. א"כ לא היתה סכנה, ובכל זאת הדליקו בתוך הבית. אלא, החשש היה, שמא ח"ו יחזור הדבר לקלקולו. אבל ישנם שטענו, בשלמא בחו"ל, אכן ח"ו אולי יתחדש השמד, אולי יחול שינוי כלפיהם אצל אוה"ע. אבל בארץ ישראל לא. מאידך, יש טענו, ח"ו מי יודע? 'אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום'. וכי השלטון פה בטוח? וכי בודאי יחזיקו מעמד? הרי כבר היינו בהרבה סכנות בעבר, רק שהקב"ה מצילנו מידם. א"כ גם בא"י אי אפשר להיות בטוח בכך. מי שירצה, יעיין זאת בהרחבה בבית אהרן וישראל גליון קס"ד דף ס"ה ס"ז.

ישנם כאלה, שנתנו טעם יותר פנימי. טמון בכך איזה רעיון. מקור הדבר בספר בני יששכר. דהיינו, כל העניין של־חנוכה, שהאור ייצא החוצה, אינו קיים בזמנינו. כי בעוה"ר, אנו במצב של הסתר פנים, כמו שנאמר 'ואנכי הסתר אסתיר פני מהם', א"כ לא כעת הזמן להאיר החוצה, אין לנו האפשרות הזאת, לכן האור עכשיו הוא בתוך הבית. אכן בעהי"ת, כשיבוא משיח צדקינו, יתגלה האור ויצא החוצה, אולם בינתיים אנו מסתירים אותו. כעת אנו צריכים לדאוג לחנך את הבית שלנו, איננו יכולים לחנך את הרחוב, אין באפשרותנו לחנך ולתקן את כולם, הלואי שכל אחד יחנך את עצמו. כמו שמובא בספרים בשם אחד הגדולים שאמר, כשהייתי צעיר, חשבתי שאתקן את כל העולם. אח"כ ראיתי שא"א לתקן את כל העולם, אמרתי לתקן את המחוז שלי, את הארץ שלי. ראיתי שגם זה לא הולך, אמרתי טוב, לפחות אתקן את העיר שלי. ראיתי שגם זאת אינני יכול, אמרתי אולי את השכונה שלי, אולי את הרחוב שלי, אולי את המשפחה שלי. אבל בסוף ראיתי, שגם הם אינם שומעים לי. לכן אמרתי, לפחות אתקן את עצמי. לכל הפחות שאני אהיה בסדר. ומה שאחרים יעשו, ירחם ה'.

כדאי לראות ולשמוע את לשונו הקדוש של ספר בני יששכר [מאמר שני אות מ"ו, ומאמר שלישי אות ט"ל] בשם עוללות אפרים, בדורות הראשונים שהיתה התורה חביבה עליהם, ובשעה שהתורה חביבה – פזר, היו מניחים נ"ח הרומז לאור תורה מבחוץ, ע"ד יפוצו מעינותיך חוצה. אבל הדורות הללו, שנתמעטה תורה ולומדיה, וחכמי הדור אין להם כח להשיב איש מדרכו הרעה וכו', והמשכילים בעת ההיא ימשכו ידיהם מלהאיר בתורתם בראש כל חוצות, ומניחו בביתו ודיו, להשיב מעוון אנשי ביתו לבד. כמובן כל אחד יעשה כפי יכלתו. ישמע חכם ויוסיף לקח. א"כ לפי דבריהם יוצא, שיש איזה רעיון ועניין, להדליק דוקא בתוך הבית.

בכל אופן, כפי שאמרתי, כדי לצאת מכל הספיקות, גם מחשש הרוח, יש לנו היום את האפשרות להדליק בחלונות, שיש בהם זכוכית, מה שלא היה לאבותינו. לכן אנו מעדיפים, לא להדליק על יד הפתח, אלא בחלון. כדין שעת הסכנה, שאפשר להדליק בעלייה. ויש בכך פרסום הנס, גם לבני הבית, וגם לבני רשות הרבים.

מבחינת הגובה, הדבר תלוי. מי שגר בקומה ראשונה, א"כ זה עד גובה שמונה עשרה טפחים, ואין בעיא. כי אנו פוסקים שכך זה לכתחילה. אבל, מי שנמצא בקומות העליונות, יכול להדליק, ולסמוך על כך שישנם קומות המקבילות אליו. לדוגמא, אם הוא גר בקומה רביעית, וישנם בתים מקבילים בקומה רביעית שיכולים לראותה, א"כ גם זה נחשב פרסום הנס לרבים. [ומי שאין בתים מקבילים לקומה שלו, ישאל מורה הוראה כדת מה־לעשות].