-
מרן
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
מנויים לחיים
פעולת צדיק
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
537 אורחים

מאמר שנאת חנם - מאת מרן הגאון הגדול רבי יצחק רצאבי שליט"א

    
מספר צפיות: 633
"ברם עינינו רואות וכלות כי מאידך קיבוצינו יחדיו הביא לרעות רבות וצרות. כי רבים ממנהיגי כמה וכמה קהילות רוצים להיות הם דוקא בראש, והשאר יהיו כפופים תחתיהם. ומזה נגרמות מחלוקות רבות ועצומות, וחבילות חבילות של־לשון הרע, נקימה ונטירה וכיוצא בהם ממרעין בישין כידוע, הואיל ובני העֵדוֹת שונים הם זה מזה במדות ובדֵעוֹת:..."
ט' ניסן ה'תשע''ח

מאמר שנאת חנם

מתוך הספר נפלאות מתורתך (שעודנו בכתובים)

על הפסוק לא תשנא את אחיך

מאת מרן הגאון הגדול רבי יצחק רצאבי שליט"א

פוסק עדת תימן

 

 ארבעה טעמים לחומר עוון שנאת־חנם, שבגללה נחרב בית שני * עוון שנאת־חנם בכל רגע * שורש כל הרעות והצרות * השנאה שבלב, ממשיכה טומאה על כל הגוף * השנאה למַטה, מעוררת שנאה למעלה * חמשה פירושים מה נחשבת שנאת חנם, ומדוע נקראת כן * כל דברי העולם הזה הם הבל והבאי, שאין כדאי לנקום עליהם * חוב של־כלום * ביאור במעשה קמצא ובר־קמצא * מדוע דוקא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם * דברי התעוררות על הנסיון שמנסה ה' בזה את בני־דורנו, יען כי בו תלויה גאולתנו * ביאור מצות ואהבת לרעך כמוך * ביאור בנוסח הכרזת ראש חודש * שני דברים עתיקים בארץ ישראל * שנאת חנם, שנאת חָמָס ושנאת שָׂכָר * הצלחת קֹרח במחלוקתו על משה רבינו, על־ידי בצע כסף * שפיכות־דמים בהיתר

 

א) נאמר בתורה (ויקרא י"ט, י"ז) לא תשנא את אחיך בלבבך. ידוע ומפורסם מאמר רז"ל ביומא דף ט: כי בית המקדש השני נחרב מפני שנאת חנם, אעפ"י שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות־חסדים. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, שבגללם נחרב בית־המקדש הראשון יעו"ש. ולקמן ד"ה שבתי, בשם תוספתא דמנחות:

 

אבל צריך לדעת ולהתבונן מאי שנא לאו זה משאר לאוין שבתורה, שהוא חמור כל־כך להחריב בעדו את ביתנו ולהגלותינו מארצנו. והרי אפילו אילו היתה שנאת חנם שקולה כאחת משלושת העבירות החמורות, היה הדבר נראה בעינינו חידוש. כל־שכן לומר ששקולה כנגד שלשתם, שהרי בבית שני לא היו עבירות של־עבודה זרה או גילוי עריות או שפיכות דמים (כמתבאר מן הגמרא שם, שאמרו כי אנחנו מקיאים בהם) ואפילו הכי נחרב בשביל עוון זה בלבד, זהו עניין הצריך לימוד:

 

והגם דאיתא בפירוש רש"י על פסוק לא ידעתי נפשי שמתני וגו' (שיר השירים ו', י"ב) נכשלתי בשנאת חנם ומחלוקת, שגבר[ו] במלכות בית חשמונאי הורקנוס ואריסתובלוס, עד שהיה מביא אחד מהם את מלכות רוֹמֵי, וקיבל (מידו) [מידם] המלוכה, ונעשה (לו) [להם] עבד. ומאז נפשי שמתני להיות מרכבות, להרכיב עלי נדיבות שאר אומות יעו"ש. אך זו עדיין אינה סיבה מוכרחת לחרבן ולגלות, שכבר מצינו אומות שולטות על אומות אחרות, בלא להחריבם ובלא להגלותם:

 

ולא עוד אלא שאין הדבר מוסכם שמטעם שנאת חנהם נחרב, כנראה ממה שכתב בספר חרדים במצוות לא תעשה מן התורה התלויות בלב אות א' וז"ל, אם נתן עיניו באשת איש לא לניאוף, אלא ליקח אותה לו לאשה בהיתר, והשתדל במיני תחבולות עד שגירשה בעלה ולקחה הוא לו לאשה, עבר על לא תחמוד (שמות כ', י"ג). ומשגמר והסכים בליבו לעשות התועבה הזאת, עבר על לא תתאוה (דברים ה', י"ז). ויש אומרים שעל עוון זה, נחתם גזר־דינם בבית שני ע"כ. ומסתברא שמקורו מהא דגטין דף נח. מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא דנגרי הוה וכו' ועל אותו מעשה נחתם גזר־דין יעו"ש. ומפרש לה בעל ספר חרדים שזה חולק על ההיא דיומא שבגלל שנאת חנם. ועיין עוד מה שציינתי בס"ד בעיקר עניין זה, בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר חלק חושן־המשפט הלכות גניבה וגזילה סימן רכ"ב אות כ"ב ד"ה סימן. על־כל־פנים צריכים אנו להבין לפי מה שסתמו שם במסכת יומא שזה מפני שנאת חנם, וכך נקטו כל רבוותא, מה חרי האף הגדול הזה על פתגמא דנא:

 

ב) ויש לנו בזה ארבעה טעמים. האחד מפורש לכאורה בשערי קדושה למהרח"ו חלק ג', לא נחרב בית שני אלא בעוון שנאת חנם, ולא נתארך הקץ ולא נעלם, אלא לסיבת שנאת חנם. ולא עוד אלא ששאר עבירות אינו עובר עליהן אלא בשעה שעובר עליהן. אבל שנאת חנם בלב היא תמיד, ובכל רגע עובר על לא תשנא את אחיך, וביטל את מצות (לקמן פסוק י"ח) ואהבת לרעך כמוך וכו' ע"כ. וכן הובא עניין זה בלב דוד להחיד"א פרק ט"ז ד"ה שנאה. [ועיין עוד בספרו דברים אחדים דרוש ששי, והעליתיו בס"ד בתשובותי עולת יצחק ח"ג לעניין עבירות שבין אדם לחבירו שאינן מעכבות כפרת עבירות שבין אדם למקום, ד"ה והנה]. אבל המדייק בלשונם יראה בעליל שלא כתבו שמטעם זה נחרב, רק הוא עניין נפרד בפני עצמו. ועכ"פ הדבר מבואר כן בהדיא בפלא יועץ תחילת עניין שנאה:

 

אמנם אעיקרא לא יכולתי בעניי להלום הדברים כפשטן, כי כיצד אפשר לומר שבכל רגע עובר על לאו זה, הרי הדעת נותנת דכשאינו חושב על כך אינו עובר. ובמציאות לא יתכן שיחשוב על זה תמיד. ומה־בכך שהשנאה טמונה בליבו, וכל פעם שנזכר בעניין מתעוררת שנאתו, הרי מכל מקום בפועַל אינו עובר על זאת תמיד. ואולי אין כוונתם אלא כלפי שאר עבירות, שזה מצוי מאד כפעם בפעם, בלא הגבלה של־יום ולילה, חול ושבת וכדומה. אחר זמן זכיתי ומצאתי לבעל חפץ חיים בקונטריסו אהבת ישראל פרק שני אות א' שביאר בהדיא כדברינו בזה"ל, בעוון זה של־שנאת חנם, עובר האדם בכל רגע ורגע "בזמן (שנתעוררת) [נראה שצ"ל במי"ם שמתעוררת] השנאה בליבו". ולפעמים עומד[ת] השנאה אצלו חודש או שנה ויותר, ונתכפלו הלאוין עד אין שיעור ע"כ. ועיין עוד בספרו ביאור הלכה על המשנ"ב סימן א' סעיף א' ד"ה הוא, לגבי שש מצוות שחיובן תמידי, לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע וכו' כל זמן וכל רגע שיחשוב בהן וכו', ודוק. ועיין עוד בדברינו לעיל פרשת ויחי על פסוק לישועתך קויתי י"י ד"ה והנה, ולהלן פרשת שלח־לך על תיבת ציצית ד"ה ונקט:

 

והנה המעיין שם בקונטריס אהבת ישראל הנזכר לעיל, יראה דמשמע קצת כדברי הפלא יועץ שמטעם זה נחרב. והוסיף שם עוד טעם לחומר עוון זה יותר משאר עוונות, מפני שגורם לכמה עוונות אחרים, דהיינו מחלוקת ולשון הרע ורכילות והונאת דברים והלבנת פנים והוצאת שם רע, ולפעמים לרציחה ממש וכו'. כללו של־דבר, כל הצרות שבעולם, תחילתן ועיקרן הן על ידי שנאת חנם ע"כ. ואם כן למדנו טעם שני לדבר. וכבר כתוב כן בענייני מצות התשובה בשלהי ספר חרדים אמצע פרק ד' בזה"ל, שנאת חנם, היא שורש כל הרעות. רְאֵה מה גרמה שנאת (יוסף לאחיו) [אולי צ"ל האחים ליוסף. ולפי הגירסא דלעיל שיעור הלשון מה גרמה לאחיו של־יוסף שנאתם אליו. יב"ן]. ועל שנאת חנם, אנו בגלות הארוך הזה מכל הגליות וכו'. וכשם שואהבת לרעך כמוך כולל קיום כל התורה [כמו שאמרו חז"ל בתורת כהנים בפרשתנו על פסוק הנזכר, שזהו כלל גדול שבתורה. יב"ן] כך השנאה להיפך, לעבור על כל התורה ע"כ. ועוד כתוב קרוב לזה שם בתחילת ספר חרדים, במצוות לא תעשה התלויות בלב אות י"ט, לא תשנא את אחיך בלבבך, הוזהרנו בזה להסיר מלבבנו השנאה, כי מעוללת פשעים רבים. לשון הרע, דשקול כחייבי מיתות בית דין. ורכילות. ודרישה רעה, ושמחה לאד. וגורמת נזקים לחברים. עכ"ל רבינו יונה (בשערי תשובה שער ג' אות ט"ל), עכ"ל ספר חרדים. ועיין עוד בסדר היום עניין שחרית דשבת, בפירוש הברייתא של־אלו דברים ד"ה והבאת שלום:

 

ג) והטעם השלישי מצאתי כתוב על פי הידוע שכל אבר ואבר שעושה בו האדם מצוה שורה עליו קדושה, ולהיפך על־ידי עבירה. אם כן הלא בעוון המר הזה של־שנאת חנם שעיקרה תלוי בלב, ממשיך על ליבו רוח טומאה וממילא נמשכת על כל איבריו, מפני שהלב הוא עיקר חיות האדם ע"כ. ועיין עוד רש"י ורע"ו מברטנורא פרק ב' דאבות משנה ט"ז ד"ה ושנאת הבריות, ובדברינו להלן הפטרת שבת וראש חודש על פסוק והיה מדי חדש ד"ה ואליבא. והטעם הזה, ראיתי אותו כתוב בשם קונטריס אהבת ישראל, הנזכר לעיל. ברם כשעיינתי בגוף הקונטריס, לא מצאתי זכר לדבר שנתן מזה טעם לחומר העוון. כי עניין זה הוא שם בפרק ראשון שכאשר נתבונן ונעמיק לחקור תוצאות העוון המר הזה, נראה שהאדם ממשיך על ידו רוח טומאה על עצמו וכו'. ועניין חרבן בית־המקדש בגלל עוון זה לא הזכיר שם כלל, עד אחרי כן בתחילת פרק שני, ואדרבה שם בהמשך הפרק נתן שני טעמים אחרים כמו שהקדמנו לעיל ד"ה אמנם, וצ"ע. איך שיהיה נראה כי הטעם הזה יש לו מקום מצד עצמו:

 

ואפשר לומר בזה לפענ"ד בס"ד עוד טעם רביעי, והוא העיקר אצלי [אף כי הדברים נשגבים ונוראים. ואלמלא נכתבו על־ידי חז"ל, לא היינו יכולים אפילו לאמרם. ואנו רק כמציצים מן החרכים] כי השנאה שבין ישראל למַטה עוררה עליהם שנאה וקטרוג למעלה, עד שנתמלאה הסאה ושילח אותנו מעל פניו. כי מעשי התחתונים פועלים בעליונים כידוע. לפי שהשנאה מביאה לידי פירוד וגירוש, על דרך שאמר יצחק לאבימלך מלך פלשתים (בראשית כ"ו, כ"ז) ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. ונאמר (דברים כ"ד, א'. ב') כי יקח איש אשה וגו' ושנאה וגו' ושילחה מביתו. ומה־גם שמדותיו של־הקב"ה מדה כנגד מדה, ומצינו בהדיא בויקרא רבה פרשה ז' אות א' ובמדרש הגדול פרשת צו דף קל"ט ופרשת עקב דף קפ"ב, כי קרוב לתשע מאות שנה היתה השנאה כבושה (דהיינו נסתרת) בין ישראל לאביהם שבשמים, וכדלהלן פרשת ואתחנן על פסוק פוקד עוון אבות על בנים ד"ה ויש. ועיין עוד מדרש הגדול פרשת שמות דף ס"ז ד"ה דבר אחר (שמות ד', י"ג) שלח נא ביד תשלח:

 

וראיה לדברינו, כי מצינו שבימות המשיח יפייס הקב"ה את ישראל על כך, וכדאיתא במדרש איכה זוטא סימן כ"ג, מי יתנך "כאח" לי (שיר השירים ח', א') לעתיד לבא יבוא הקב"ה לפייס לכנסת ישראל וכו'. כתבתי בתורתי לא תשנא את אחיך בלבבך, ואני שנאתיה. לפי־כך אני ראוי לפייסה וכו' יעו"ש. ועיין עוד בסדר אליהו רבה פרק י"ח, ומובא בילקוט שמעוני כאן ובשפתי כהן, כשם שהקב"ה מגלגל ומעביר, ואינו משמר קנאה ונקמה בליבו על ישראל בכל מקומות מושבותיהם, כך יהא אדם מגלגל ומעביר וכו' שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך וכו'. אין הכתוב מדבר אלא כנגד הקב"ה שאין לו אחים, אלא צדיקי עולם שעושים רצונו בכל יום תמיד, וקורא אותם (תהלים קכ"ב, ח') אחי ורעי וכו' יעו"ש, ובדברינו להלן במגילת אסתר על פסוק לכל זרעו אות א' ד"ה בזכות. והגם שעומק הדברים דלעיל, נסתר ממנו ונשגב מבינתנו, ואמלא כתבום חז"ל לא היינו יכולים להעלותם על דל שפתינו, מכל־מקום כמציצים מן החרכים מבינים אנו על־כל־פנים קצת גודל הנזק הנגרם על־ידי שנאת חנם שבינינו רח"ל:

 

ד) ומה נחשבת שנאת חנם, ומדוע נקראת כן, נראה שיש ללמוד מהא דפירש רש"י, אף כי דבריו אינם בענייננו זה עצמו, אלא בעניין אחר, גבי הא דשבת דף לב: בעוון שנאת חנם, מריבה רבה בתוך ביתו של־אדם וכו'. שנאת חנם, שלא ראה בו דבר עבירה שיהא מותר לשנאותו, ושונאו ע"כ, ועיין בעיון יעקב שם. ושורש דברי רש"י, מהא דאיתא בגמרא פסחים דף קי"ג ע"ב, ועיין עוד תענית דף ד: וסוטה דף ג. ומה שכתבתי בס"ד בשלחן ערוך המקוצר חו"מ הלכות פריקה וטעינה סימן רי"ח סעיף ב'. וז"ל ספר פלא יועץ עניין שנאה, כל מין שנאה, קרויה שנאת חנם. שכל הטענות שיש לו לשנוא, הבל המה מעשה תעתועים וכו' ע"כ. ובעניין אהבת רֵעים האריך הפלא יועץ בזה, ובכלל דבריו כתב, לא הותר לשנוא רק לרשע, שלאחר שמוכיחין אותו כמה פעמים, אעפ"כ הוא עומד במרדו ומכעיס לפני אבינו שבשמים. אבל לשאר כל אדם, אסור לשנוא וכו' ע"כ:

 

ויש להרחיב בהבנת הדברים וביאורם, על פי מה שכתוב בחפץ חיים על התורה פרשת כי תצא דף ער"ב גבי פסוק כי תשה ברעך משאת מאומה (דברים כ"ד, י') וז"ל, מאומה פירש רש"י חוב שֶׁלִּ־כְלוּם. וצריך להבין, הלא ביותר היה צריך הכתוב לזרז על חוב גדול של־כמה אלפים, וכאן משמע שרק על חוב של־כלום, לא תבוא לעבוט עבוטו. אבל על חוב גדול, כלום אפשר לעבוט עבוטו. אולם העניין מתיישב אל נכון, בהקדים דברי רש"י בפרשת משפטים גבי פסוק (שמות כ"ב, כ"ה) אם חבול תחבול שלמת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו, שאומר הקב"ה, כמה אתה חייב לי, והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחייבת לפני, ואני מחזירה לך. אף אתה טול והשב ע"כ. וידועים דברי הרמב"ם בפרק ז' מהלכות דעות הלכה ז' לעניין נקימה ונטירה, שכתב שם, ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי, ואינן כדאי לנקום עליהם, ועל כן ציותה התורה (לקמן י"ח) לא תקום ולא תטור את בני עמך. ומעתה הכתוב בא להורות דכל החובות ואף היותר גדולים שהאדם נושה בחבירו, הם בבחינת חוב של־כלום, נגד החובות שאדם חייב לבורא יתברך. כי העולם הזה כולו הוא של־הבל והבאי. והוא מה שאמר הכתוב כי תשה ברעך משאת מאומה, היינו החוב שאתה נושה בו הוא חוב של־כלום נגד מה שאתה חייב לי, ואעפ"כ אני מתנהג עמך ברחמים. אף אתה לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו עכ"ל. ודפח"ח:

 

ואפילו אם עשה לו חבירו רעה של־ממש, יש לו לאדם לתלות שהכל בא מאתו יתברך, כמו שעשה דוד המלך ע"ה בצדקתו לאבישי בן צרויה, כשקילל אותו שמעי בן גרא קללה נמרצת, שאמר (שמואל־ב' ט"ז, י') י"י אמר לו קַלל את דוד, ומי יאמר מדוע עשית כן. וכל כי האיי גוונא:

 

ה) ברם בכלי יקר על פסוק ויחפרו עבדי יצחק (בראשית כ"ו, י"ט) מוכח שפירש עניין שנאת חנם כפשוטו וז"ל, יש הבדל בין שנים המתקוטטים על דבר איזה עסק שביניהם, לבין שנים המתקוטטים בחנם על לא־דבר, כמנהג דורנו וכו'. על־כן נקראה שנאתם שנאת חנם, אעפ"י שלא היה לאחד מהם שום עסק עם חבירו. ואין זה כי אם רוע לב, והשטן היה מרקד ביניהם להכשילם זה בזה וכו' יעו"ש, ובדברינו לקמן בפרשת בחקתי על פסוק וכשלו איש באחיו ד"ה והנה:

 

ולכאורה אין מציאות של־קטטה ללא שום סיבה ממש, או שאחד נמנע מלדבר עם חבירו ללא שהיתה לו איזו עילה. אלא שסיבות ועילות הללו, הן דברים קטנים שבקטנים, אשר אין ראוי לבר־דעת וכל־שכן איש ישראל להתרעם עליהם, או שהן נובעות מתוך מדותיו הרעות ועל־כן הוא מקפיד על חבירו. ולכן נחשבים דברים הללו שנאת חנם, כי לפי האמת הן חנם. וז"ל מעם לועז בספר הושע ריש דף ע"א, בשם ספרי מוסר, בית שני אעפ"י שהיו בהם תורה ומעשים טובים, לא נחרב אלא בעוון שנאת חנם. ועדיין השטן מרקד בינינו, שעוון זה מצוי ונשתרש. שאם אדם ראה חבירו [ש]קנה חפץ חדש, נכנסת עצבות בליבו ושונאהו. ונקראת שנאת חנם, שהרי מה חטא חבירו שהוא שונא אותו ע"כ:

 

אי נמי חבירו לא עשה לו מאומה ולא נתכוון, אלא שהוא פירש לעצמו שכוונתו היתה לכך וכך, ומתוך כך שונאהו. והרי זו שנאת חנם ממש, כי לפי האמת אין זה אלא דמיון שוא. וזהו פירוש שלישי. וכעין זה בדברי הנצי"ב דלקמן ד"ה ושפיכות, שהיו חושדים שפלוני הוא צדוקי ואפיקורוס וכו':

 

עוד יש לי העני לפרש בזה בס"ד פירוש רביעי, כי אף מי שעשה לו חבירו עולה קטנה, על־כל־פנים הרי אינו צריך להחזיר לו כפלי־כפלים. וזאת יש לנו ללמוד מתוך המעשה הידוע המובא בגטין דף נה: באותו אדם שאוהבו היה נקרא שמו קמצא, ושונאו בר־קמצא וכו'. כי חז"ל הביאו מעשה זה, ללמדנו איך תחילת החרבן היתה בגלל שנאת חנם, כמו שביאר מהרש"א ביומא דף ט: ובגטין שם. ועיין עוד בדברינו להלן פרשת דברים על פסוק והדבר אשר יקשה מכם וגו' ד"ה אף. והנה לא פירשו חז"ל בגמרא שם על מה ולמה התחילה השנאה ביניהם. רק סיפרו את סוף העניין, שאמר לו לצאת מביתו, ובר־קמצא השיב שיתן לו דמי אכילתו ושתייתו, כדי שלא יביישנו בכך, ובעל הבית לא הסכים. אמר לו שאם כן ישלם לו חצי דמי סעודתו, אמר לו לאו. הגדיל והוסיף לומר שישלם כל דמי סעודתו, ואפילו הכי לא הסכים, ולא עוד אלא שתפסוֹ בידו העמידו והוציאו החוצה. הרי לפנינו פלא עצום ונורא על השנאה הגדולה והאיומה הזאת, עד כדי כך שאינו יכול לסבול אפילו לראותו שם, ולא יועיל ולא יציל אפילו שישלם לו את כל הוצאותיו לאותה סעודה. על מה ולמה חרי האף הגדול הזה. הרי גם אם בר־קמצא עשה לו איזה עניין, אינו אלא קטן, אשר אין עונש זה שווה לנגדו כלל וכלל. והלא בכך הוא מחזיר לו פי אלף. לכן זה נחשב שנאת חנם, ביחס למעשה העול. ודרך מליצה אפשר להוסיף, שנקרא זה שנאת חנם, מפני שיכול היה לעשות סעודתו חנם מפני שהלה ישלם, והרויח הכל, ומכל־מקום לא אבה ושנאתו נשארה במקומה. ועל זה ידוו כל הדווים:

 

ו) קרוב לביאור זה האחרון, ראיתי כתוב בשם הגה"צ רבי מתתיהו סלומון שליט"א (משגיח דישיבת ליקווד בארצות הברית), שצריך לבאר לשונם של־חז"ל, מה ראו לקרוא לשנאה זו בשם שנאת חנם, כאילו יש שני מיני שנאה. אחת, שיש לה סיבה. ואחת, שהיא חנם. ורק השנאה של־חנם אסורה. וביאר זאת בהקדים מה שכתוב בספר חרדים, מצות ואהבת לרעך כמוך [בתחילת הספר, פרק שביעי. יב"ן], לכן כל איש ישראל יחרד מלפגום בייחוד העליון על־ידי עוון שנאת חנם או לשון הרע או מחלוקת חלילה. ויתן אל ליבו כי כדי לקיים המצוה של־אנכי ולא יהיה לך (שמות כ', ב') צריך שיהא לו אהבה רבה ושלום ורעות עם כל ישראל. גם ישתדל לשים שלום בעולם. ותלמידי חכמים לפי שיודעים הסוד הזה, נזהרים בו הרבה, כדאמרו ז"ל (ברכות דף סד.) תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם ע"כ. [זהו פירוש מחודש. ועיין למהרי"ץ בעץ חיים חלק א' סדר תפילת שחרית דף פ' ע"א ד"ה ת"ח, ובדברינו לעיל ריש פרשת משפטים על פסוק ואלה המשפטים ד"ה וכדוגמא. יב"ן]. ומבואר מדברי ספר חרדים, כי אין סכנה לישראל כסכנת עוון שנאה ומחלוקת. כי אלו שוברות אחדותו של־ישראל לרסיסים, עד שלא נשאר שום מקום חָלוּת להשראת השכינה. כי עצם כלל ישראל אינו קיים אחרי שנותקו זה מזה ונתפרדה החבילה:

 

נתבונן במשל פשוט. ילד אחד היו לו ידים עסקניות, ובעת השיעור היה משחק תמיד עם העיפרון שלו ומטלטלו ומהפכו בלי הרף. המלמד הזהירוֹ שיסתכל בספרו ולא יתפוס שום חפץ בידו כלל. ולא שמע אליו התלמיד ולא הפסיק ממשחקו. אז התרגז עליו המלמד, ווחתך את יד התלמיד השובב. בא אבי הילד וצעק עליו, על חנם חתכת יד בני ועשית אותו בעל מום כל ימיו, על חנם. השיב לו המלמד בתמימות, איך אתה טוען כי על חנם חתכתי את היד, הלא אני עשיתי זאת בטעם וסיבה אחרי שלא שמע אל אזהרתי שלא לשחק עם הידים בעת השיעור. עתה נשאלה נא את עצמנו, האם התנצלות היא זו. ודאי שלא. הרי עבירה קלה כזו, היה די לה בעונש של־הכאה קלה על היד. האם בעבורה חותכים את היד לגמרי, אתמהא. ודאי על חנם נעשה זאת, כך ישפוט כל בעל שכל. תגובה מופרזת על דבר קטן, לחנם תיחשב בעיני כל איש ישר:

 

וזהו מה שהורו לנו חז"ל בקראם לכל שנאה אסורה, שנאת חנם. כי אחר שידענו שכל הקפדה ושנאה בלב, היא חותכת אבר ממש מגופו של־כלל ישראל, וההשלכות נוראות כל־כך עד שיכול להיות כי על־ידי זה נמנעת כל השפעה טובה המיועדת לישראל לבוא עליהם, האם אפשר להצדיק תגובה כזו בסיבת איזו פגיעה בכבודו או היזק בממונו. הלא לחנם תיחשב בעיני כל מבין. וכאשר רצו חז"ל להדגיש חומר הדבר ולהראות מקום ההשחתה שבמדה רעה זו, אשר לפי התוצאות היוצאות ממנה אין דבר שיצדיק אותה, השכילו בחכמתם לקרוא כל שנאה אסורה בשם שנאת חנם וכו' עכ"ל. וזהו פירוש חמישי:

 

ובספרים רבים, האריכו עוד בנושא זה. וכיון שאין מגמתי ללקט ולאסוף, על כן אציין ממה שנזדמן לידי, להועיל ולהקל על המעיין שחפץ להרחיב העיון, ואל הם. כד הקמח לרבינו בחיי ע' שנאת חנם, ויערות דבש חלק ב' דף נ"ד ע"א, ומכתב מאליהו (דסלר) חלק ג' דף רט"ו, ולב אליהו (לאפיאן) חלק א' דף רכ"ו, וברכת מרדכי (אזרחי) מועדים חלק א' דף תי"ב, וזהב משבא (שפירא) דף ר"ד, ובספר ובא לציון גואל דף קמ"ד, ובילקוט חמישאי כאן מִדף רס"ט ואילך, ושלחן ערוך המדות חלק ב' בחלק המוסר סימן ה' דף ת"ו, ומבשר טוב בין אדם לחבירו דף ק"י. ובספר סדר היום, שצייננו לעיל ד"ה והנה:

 

ז) ובזמנינו שזכינו ונתקבצו לארצנו הקדושה רבים מכל תפוצות ישראל, ממזרח וממערב מצפון ומים, וניצולנו הרבה מעלילות הגויים אשר היו סביבותינו, והרווחנו כמה וכמה עניינים בהיותנו סמוכים זה לזה, ולומדים זה מזה. ברם עינינו רואות וכלות כי מאידך קיבוצינו יחדיו הביא לרעות רבות וצרות. כי רבים ממנהיגי כמה וכמה קהילות רוצים להיות הם דוקא בראש, והשאר יהיו כפופים תחתיהם. ומזה נגרמות מחלוקות רבות ועצומות, וחבילות חבילות של־לשון הרע, נקימה ונטירה וכיוצא בהם ממרעין בישין כידוע, הואיל ובני העֵדוֹת שונים הם זה מזה במדות ובדֵעוֹת:

 

ושמעתי טוענים כי מה בידינו לעשות, הלא תורתנו הקדושה גורמת לזה, כיון דקיימא לן שכל עדה צריכה להחזיק במנהגיה ומסורותיה. ומביאים ראיה מזה שאצל אותם שאינם שומרים תורה ומצוות, דממילא אין הבדלים רבים ביניהם, כמעט ואין מחלוקות כאלו, ולא עוד אלא שמצוי אצלם יותר נישואין בין בני העדות השונות וכדומה. ברם לענ"ד לוּ חכמו ישכילו זאת שנותן תורתנו הקדושה יתברך עשה כל זה להועילנו, שנוכל לתקן החטא הגדול של־שנאת חנם, שעליו נחרב בית קדשנו ותפארתנו, בזה שיסבול כל אחד דעותיהם ומנהגיהם של־בני שאר קהילות, כי כל עדות ישראל כולם קדושים ובתוכם ה'. אבל בעוונותינו הרבים הם אינם עומדים בנסיון זה, ועושים ההיפך הגמור, הן מקהילה לקהילה, הן בתוך הקהילות עצמן שנחלקים לפלגי־פלגים רח"ל:

 

וכי יש להם פה להשיב לנוכח דברי רש"י והפלא יועץ הברורים דלעיל, הלא מהם מובן שכל מעשיהם של־אֵלו הִנֵּה הִנָּם בכלל שנאת חנם. ועל זה ידוו כל הדווים. כי הרי לשיטתם לא נשאר כמעט פתח היתר. ועיין עוד בדברינו דלעיל פרשת בראשית על פסוק לפתח חטאת רובץ ד"ה כל־שכן, ובהפטרת ויגש על פסוק ויהי דבר י"י ד"ה ומצינו, ובריש פרשת ויחי על פסוק ויחי יעקב ד"ה ומה שכתב, ובפרשת בשלח על פסוק ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה ד"ה ועד היום, ובפרשת ויקהל על פסוק לא תבערו אש ד"ה ובהקדמת, ובפרשת אחרי מות על פבוק כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' לפני י"י תטהרו, ד"ה ולפי, ולקמן בפרשת בחוקותי על פסוק וכשלו איש באחיו ד"ה ולעתיד, ובפרשת נצבים על פסוק ונתן י"י אלהיך את כל האלות האלה ד"ה אגב, ובמגילת איכה על פסוק השיבנו י"י אליך ד"ה ומפליא, ובמגילת אסתר על פסוק גם אני ונערותי אצום כן ד"ה ואחדות:

 

ח) ולא עוד אלא שנצטווינו (לקמן י"ח) ואהבת לרעך כמוך. ויפה פירש הרמב"ן כי אין הדבר כמשמעו שיאהבהו כגופו, כי הדבר נמנע שיאהב את חבירו כאהבתו את נפשו [זולת אולי שייך זה באשתו, וכדרך שאמרו חז"ל בברכות דף כד. ובשאר מקומות אשתו כגופו. ובקידושין דף מא. איתא, אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה שלא תתגנה בעיניו, ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך. וכעין זה בנדה דף י"ז ע"א. ועיין עוד מ"ש בס"ד בשלחן ערוך המקוצר אבן־העזר הלכות שלום־בית סימן ר"ט סעיף ב'. יב"ן] ועוד שכבר בא ר' עקיבא ולימד חייך קודמים לחיי חבירך [כדאיתא בבבא מציעא דף סב. אבל אולי יש לחלק דשאני התם שאי אפשר לשניהם לחיות, כי אם ישתו שניהם ימותו, ואין למדים אפשר משאי אפשר. ועיין עוד מהרש"א בשבת דף לא. גבי מה שאמר הלל דעלך סְנִי לחברך לא תעביד, ומהר"ץ חיות וחידושי הרי"ם שם, ויד הקטנה פרק ה' מהלכות דעות עשה ג'. יב"ן] ומשום הכי לא נקט קרא ואהבת את רעך כמוך, כי אז היה פירושו שיאהבהו כגופו, אלא דייק ואמר לרעך, להורות כי פירושו להשוות אהבתם. דהיינו כי גם כשיחפוץ האדם שיהא לרעהו עושר ונכסים וכבוד ודעת וחכמה, מכל מקום חפצו שלעצמו יהא יותר מלחבירו. על כן ציוונו הקב"ה שלא תהא פחיתות הקנאה הזו בליבנו, אלא לאהוב ריבוי הטובה לחבירו כמו לעצמו. וזהו ואהבת לרעך כמוך, שיאהב שתבוא טובה לחבירו כמו לעצמו יעוש"ב, כי קיצרתי ושיניתי קצת מדבריו, להקל על הקורא. ולעניין מה שנזכר בלשון הרמב"ן שם כי מה שאמר "כמוך" הוא הַפְלָגָה, עיין מ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר אבן העזר הלכות שמירת הברית סימן ר"ד אות ל"ה ד"ה ומצינו:

 

אכן מדברי הרמב"ם מתבאר שסובר כי מצוה היא לאהוב את חבירו "כגופו", כיעויין בספר המצוות שלו עשה ר"ו ובחיבורו פרק ו' מדעות הלכה ג', ועיין עוד מדרש הגדול כאן דף תקנ"ד ד"ה איזו, ותוספות סנהדרין דף מה. ד"ה ברור, וחידושי רבינו יונה שם, ובספר החינוך מצוה רמ"ג, ובחזקוני כאן, ובמלבי"ם אות מ"ה, ושאר מפרשים. ובספר הברית חלק ב' מאמר י"ג אהבת ריעים פרק י"ח. ובמ"ש בס"ד בשלחן ערוך המקוצר אורח־חיים הלכות הכנת הגוף לתפילה סימן י"א סעיף ב', והלכות דעות ומדות סימן מ"ח סעיף י"ב. ובאבן־העזר הלכות גירושין סימן ר"ט. עכ"פ ודאי שדברי הרמב"ן נכונים הם ומוסכמים מצד עצמם. צא ולמד כמה נתרחקו האנשים האלה מהמדה הנכונה הזאת, וחפצם להתנשא לכל לראש, דורשים ולוקחים לעצמם כל האשכולות, ולאחרים לא יותירו עוללות:

 

ובהכרזת ראש חודש אנחנו אומרים, יהי רצון מלפני אלהינו שבשמים שנשמע ונתבשר בשורות טובות וכו' מארבע כנפות כל הארץ. מי שעשה נסים לאבותינו וכו' הוא יגאל אותנו וישיב בנים לגבולם. אך בנוסח האשכנזים איתא, הוא יגאל אותנו בקרוב ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ חברים כל ישראל. ושואלי"ם הילכו בו, מאי שייך הכא חברים כל ישראל. אלא לומר לך כי גם אחרי שהתחילו סימני הגאולה על־ידי קיבוצנו מארבע כנפות העולם לארץ ישראל, עדיין לא תהא גאולה מושלמת עד שיהיו כולם חברים כל ישראל כאיש אחד בלב אחד. ועיין בפירוש דובר שלום, הובא בסידור אוצר התפילות דף שס"א. [ואולי מבקשים בזה מאתו יתברך שיעשה עמנו גם נס זה. דהיינו מי שעשה נסים וכו', ויקבץ נדחינו וכו' דרך נס, כמו־כן יתן בליבנו דרך נס שנהיה חברים כל ישראל. כי למרות שהדבר תלוי בנו, אנו צריכים סייעתא מן שמיא לכך, על־דרך שנאמר (איכה ה', כ"א) השיבנו י"י אליך ונשובה]:

 

ט) וכיצד יתכן שנזכה לגאולה, כל עוד שהסיבה הזו שבעבורה נחרב בית המקדש, דהיינו שנאת חנם, לא נתקנה, ואדרבה מוסיפים חטא על פשע. וכמו שהוכיחו על זה בספרים רבים, ובכללם החיד"א בלב דוד פרק ט"ז, ופירש בזה דרך דרש כוונת הפסוק (ישעיה נ"ב, ג') חנם נמכרתם, ולא בכסף תגאלו. כי כסף, הכוונה למצוות על דרך הדרש, כדרך שאמרו רז"ל (ויקרא רבה פרשה כ"ב אות ב', ועוד) על פסוק (קהלת ה', ט') אוהב כסף לא ישבע כסף, שר"ל אוהב מצוות לא ישבע מצוות. וזהו שאמר, חנם נמכרתם, ר"ל בבית שני נמכרתם בעוון שנאת חנם, ולא בכסף תגאלו לעתיד לבא, לא יועיל לכך עשיית המצוות יעו"ש, ובספריו דבש לפי מערכת חי"ת אות ט"ו, ודברים אחדים דרוש ל', ומדבר קדמות מערכת תי"ו סוף אות י"ט. ועיין עוד בדברינו להלן הפטרת דברים על פסוק ושביה בצדקה ד"ה ומכל מקום, וד"ה ברם:

 

והא דנקט כסף, להורות על התשוקה אליהם, כלשון הכתוב (בראשית ל"א, ל') נכסוף נכספתה, ושמע מינה שבא להגדיל חומר העניין, ללמדך כי הגם שיעשו שאר מצוות ברצון רב ובלבב שלם, מכל מקום עוון שנאת חנם הכרח שיתוקן. ומכל־מקום אין להתייאש, כי לעת הקצוב על־כל־פנים ניגאל אפילו אם לא חזרנו בתשובה חלילה, וכמ"ש בס"ד להלן הפטרת שופטים על פסוק חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו:

 

וראיתי נדפס מעשה שהיה לפני כשמונים שנה, שבא גביר אחד לבקר בארץ ישראל. כשחזר לעירו בחוצה לארץ, שאלו ממנו מיודעיו לספר להם את אשר ראו עיניו, מה חידוש יש, ובפרט על המקומות העתיקים שבארץ ישראל אם ביקר בהם. נענה ואמר להם, אכן ראיתי שני דברים עתיקים, והם א' כותל המערבי, ב' שנאת־חנם ע"כ. אוי לנו כי חטאנו:

 

ולָעניין הזה של־שנאת חנם, קרא דוד המלך ע"ה שנאת חמס, כמו שאמר בתפילתו (תהלים כ"ה, י"ט) ראה אויבי כי רבו, ושנאת חמס שנאוני. וזה אליבא דפירוש רש"י התם שהכוונה שנאה שלא כדין, ומביאו גם־כן מהרי"ץ בעץ חיים חלק א' דף ע"ב עמוד ב' ד"ה ראה. וכן הוא בהדיא במעם לועז על תהלים שם דף קס"א בשם ארץ החיים והר"י יעבץ, אעפ"י שיש לי הרבה אויבים, אין זה סימן שיש לי שונאים גם למעלה, שכן ושנאת חמס שנאוני, אין זו אלא שנאת חנם וכו' יעו"ש. אכן יש בזה פירושים אחרים, כיעויין בתרגום וברד"ק ובמצודת דוד ובעץ חיים התם בשם ר"מ אלשיך:

 

י) וכעת נוספה עלינו מכה אשר לא כתובה. כי היא לא שנאת חנם, אלא שנאת־שָׂכָר. ר"ל שנתברר כי ישנם בעלי השפעה בתוכנו המקבלים בצע־כסף, כדי לדבר שטנה ולהרבות איבה זה כנגד זה. להשפיל כשרים ונכבדים, ולהגביה רשעים ושפלים, אוי להם ולחלקם. ואפשר לרמוז גם זאת בפסוק הנזכר, חנם נמכרתם, לשעבר. ולא בכסף, כמו שעושים עכשיו, תגאלו. כי עוון זה מרחיק הגאולה ביתר שאת:

 

ועיקר שיטה זו לקנות לב אנשים תמורת בצע־כסף, לא חדשה היא, כי כבר קֹרח מתוך שנאת חנם שהיתה לו על משה רבינו (כדלהלן פרשת שלח־לך על פסוק פתיל תכלת ד"ה ועוד) השתמש בה להגדיל מחלוקתו עליו. שכן על הפסוק ויקהל עליהם קֹרח וגו' (במדבר ט"ז, י"ט) איתא בתרגום המיוחס ליונתן, וכנש עליהון קֹרח וכו' ואִתְנַטַּל בעותריה דאשכח תרין אוצרין מן אוצרי דיוסף מליין כסף ודהב, ובעא למטרד בההוא עותרא ית משה וית אהרן מן עלמא וכו'. וכבר העיר שם בספר קטורת הסמים, שבפסחים דף קיט. מבואר שרק אוצר אחד נתגלה לקֹרח, אלא שיונתן חולק וסובר שנתגלו לו שנים. ומה שאמר ובעא למטרד וכו', פירוש שרצה לגרש מן העולם את משה ואהרן ע"כ. כי תרגום ויגרש (בראשית ג', כ"ד) וטרד. ומה שאמר תחילה, ואתנטל בעותריה, לא פירש. ונראה לענ"ד דהיינו והתנשא בעשרו, שכן תרגום וכארי יתנשא (במדבר כ"ג, כ"ד) יתְנַטַּל. ותשאני רוח (יחזקאל ג', י"ב) ונטלתני רוחא. על־כל־פנים מדקבע יונתן עניין זה בפסוק זה, משמע שבא לבאר כיצד הצליח קֹרח להקהיל עליהם את כל העדה, שהרי מה תועלת לכל ישראל מכך. ואף כי מצאנו תירוצים, שהיה בכח ליצנותו וכיוצא בזה, מכל־מקום עדיין לא נחה דעתנו לגמרי. אלא על־ידי שנתן להם כסף וזהב, אי נמי הבטיח לתת להם. וזהו דבר חדש שלא ידענו מהגמרא ומהמדרשים, מבלעדי יונתן. כי הם לא הזכירו אלא שהתגאה ובטח בעשרו, כיעויין מה שציינתי ריש פרשת קֹרח על תיבת ויקח ד"ה וסיים, ועל פסוק כי תשתרר עלינו ד"ה עוד. והדברים נאים ומתקבלים, כי הם משלימים זה את זה:

 

יא) שבתי ואראה כי זוהי גופא שרשה ועיקרה של־שנאת חנם שהיתה כבר אז בבית שני, לפי המתבאר מן התוספתא סוף מסכת מנחות וז"ל, ירושלם בניין הראשון מפני מה חָרְבָה, מפני ע"ז וג"ע ושפ"ד שהיו בתוכה. אבל באחרונה, מכירים אנו בהם שהיו עמלים בתורה וזהירים במעשרות [צ"ע באבות פרק ה' משנה ז', שבעה מיני פורעניות באים לעולם וכו' מקצתן מעשׂרין וכו' גלות באה לעולם על ע"ז וכו'. יב"ן], מפני מה גלו. מפני שאוהבים את הממון, ושונאים איש את רעהו. ללמדך שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום, ושקלה הכתוב כנגד ע"ז וג"ע ושפ"ד וכו' ע"כ. והכוונה שמפני אהבת הממון, שנאו איש את רעהו. כדמוכח מדסיים ללמדך שקשה שנאת וכו'. דאי תרי מילי נינהו, היה לו לומר שקשה אהבת הממון ושנאת וכו':

 

ובהרחב דבר להנצי"ב, כתב כן בפשיטות גבי פסוק (דברים ד', י"ד) ואותי צוה י"י בעת ההיא ללמד וגו' דף כ"ד וז"ל, ראוי לדעת שכמו בחרבן בית ראשון שהיה עיקרו בשביל עבודה זרה כמבואר בפרשת נצבים וביומא דף ט: [הובא לעיל ד"ה ידוע] היו ראשי המחטיאים גדולי תורה [ר"ל ירבעם אחאב ומנשה, שהיו תלמידי חכמים גדולים, כדאיתא בפרק חלק. כמו שביאר לעיל מינה בהעמק דבר ד"ה והנה. יב"ן], כך חרבן בית שני שהגיע על־ידי שנאת חנם. ועיקרו היה אהבת ממון יותר מדאי, כדתניא בתוספתא שלהי מנחות, ומזה הגיעו לשפיכות דמים בהיתר, כמו שביארנו בספר במדבר סוף פרק ל"ה [וז"ל שם, בית ראשון חרב, מפני שפיכות דמים באיסור, כמו עבודה זרה וגילוי עריות. ובית שני חרב מפני שפיכות דמים בהיתר, שכסבורים היו שמצוה להרוג את חבירו שהוא צדוקי וכדומה וכו' ע"כ. ויתבאר יותר בס"ד, לקמן בסמוך ד"ה ושפיכות. יב"ן]. היו גם־כן עיקר המחטיאים את הרבים, תלמידי חכמים גדולי תורה וכו'. וכד דייקינן, שני החטאים הללו אע"ג שנראים לנו שהם רחוקים זה מזה הרבה, באמת ממקור אחד יוצאים, בדבר הנראה שהוא מביא לידי פרנסה בריוח וכו'. וזה היה אהבת הבצע בבית שני. ועדיין הוא מרקד בינינו יעו"ש:

 

כאות ומופת לחיזוק דבריו, שהממון היה הגורם, ראוי להסמיך לזאת מה שכתב החתם סופר בדרשותיו דף ש"צ (ד"ה ונשאר) בשם הג"ר ישראל משקלוב בעל פאת השלחן, בטעם חרבן צפת ת"ו והגליל על־ידי רעידת הארץ שהיתה בשנת ה'תקצ"ז, שהוא תולה חטא חרבן הלז, כחטא חרבן בית שני על שנאת חנם. ובעוה"ר יפה אמר. כי שלושה עדרי צאן [ישראל המכונים (יחזקאל ל"ו, ל"ח) צאן קדשים. יב"ן], ס'פרדים פ'רושים ח'סידים [ציין ראשי תיבות ספ"ח, מפני שהוא לשון התקבצות ואסיפה יחדיו, לומר שעדיף היה אם כל עדר היה דר בעיר בפני עצמה. אי נמי לרמוז עניין צרעת כמו שנאמר (לעיל י"ג, ב') שאת או סַפַּחַת. ועיין רד"ק שורש ספח. יב"ן], ובהם צדיקים ואנשי מעשה. אבל בני ישראל יפים הם, והעניות מנוולתן [מליצה מלשון חז"ל בנדרים דף סו. בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן. יב"ן], והיא המביאה שאין שלום ביניהם, כולו קטטות ומריבות שנאת חנם ומלשינות, ולא נשא הארץ לשבת אותם עכ"ל. ר"ל מפני שהם עניים, הם רבים על הממון, שכל אחד רוצה לקחת לעדר שלו, זה אומר כולה שלי וכו' וכיוצא בזה. ואעפ"י שיש סיבה לכך, מכל־מקום קורא לזה שנאת חנם, על־דרך שנתבאר לעיל ד"ה ומה:

 

ושפיכות דמים בהיתר דקאמר הנצי"ב (כדלעיל ד"ה ובהרחב) ביאר בהעמק דבר גבי פסוק שחת לו לא בניו מומם (דברים ל"ב, ה') וז"ל, בית שני חרב, מפני שנאת חנם, וביארנו שהיו עוסקים בתורה ועבודת ה', אך היה רוב שפיכות דמים לשם שמים. שהיו דנים את העובר על איזה דבר, שהוא צדוקי ומסור ומורידין וכדומה, ובזה נעשה הנהגתם מקולקלת מאד, והכל לשם שמים וכו' ע"כ. ובפתיחתו לספר בראשית (ד"ה והעניין) כתב דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק (שם ד') הצור תמים פעלו וגו' צדיק וישר הוא, דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחרבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם. על כן מפני שנאת חנם שבליבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורוס, ובאו על־ידי זה לידי שפיכות דמים - על־ידי דין של־מורידין ולא מעלין [עיין בעבודה זרה דף כ"ו ע"ב. יב"ן] - בדרך הפְלגה, וכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות, אע"ג שהוא לשם שמים, דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ וכו' עכ"ל. ועיין בדברינו לעיל ד"ה אי נמי. ומתוך האמור, יש להתבונן שלא להוציא שם רע על חשוד פלוני אלמוני שהוא דרדעי, בלא הוכחה של־ממש, כמו שמצוי כיום. כי אף שלא באים כיום מזה לידי שפיכות דמים ממש, מכל־מקום הלבנת פנים נחשבת כך כנודע:

 

הלכך בואו אחי בואו רעי, נלכה ונשובה עד ה', ונרוממה שמו יחדיו. להסיר כל שנאה קנאה ותחרות מקרבנו, ואדרבה להרבות אהבה אחוה שלום ורעות בינינו, ומאִתְּעָרוּתָא דלתתא זו תבוא אתערותא דלעילא אלינו, כי אהבת עולם אהבנו אבינו, ויקרב גאולתנו ופדות נפשנו:

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד..

  1. לעמוד הבא
  2.  [6-9]

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
אור ההלכה
מיני תבלין וקליות
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
מועדי השם
ת"ת עטרת חיים
מצות טעמו וראו
שר שלום קשת
מצות מסורת
ארז יחיאל
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
עבור לתוכן העמוד