-
-
חיפוש מתקדם
פעולת צדיק
מנויים לחיים
מיני תבלין וקליות
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
444 אורחים

מענה לטוען על הקונטריס "מאפה הלחוח"

    
מספר צפיות: 560
תשובות המחבר הרה"ג אורן צדוק שליט"א - מו"צ בבית ההוראה פעולת צדיק ומח"ס שו"ת אורן שלחכמים ב"ח, על כל הטענות שנטענו ע"י בעל זית רענן (הר' אברהם בן משה) בעניין הברכה על הלחוח. והלכה למעשה כפי שהורה מרן פוסק עדת תימן הגר"י רצאבי שליט"א - אם קובע עליו סעודה מברך עליו "המוציא" בנטילת ידים בברכה כדת וכדין, ויש להפריש ממנו חלה בברכה לאחר אפייתו.
כ"ז חשון ה'תשע''ח

לק"י

בענין מאפה הלחוח * תשובות לכל הטענות שנטענו

מאת הרה"ג אורן צדוק שליט"א ראש בית הוראה 'נזר ההוראה', חבר בית הוראה 'פעולת צדיק' בני ברק, ובית הוראה 'איגוד הספרדים' מודיעין עלית, רב ומו"צ בקהילות אשקלון והרצליה. ומח"ס שו"ת 'אורן של חכמים' שני חלקים.

ראה ראיתי את הנכתב בדבריו של בעל זית רענן, וכיוון שמתחילתן ועד סופם, דברים שיש בהם כדי השב בין בפתיחת דבריו (שבדרך כלל אין מקום להשיג אולם כאן יש מקום להעיר ולהעמיד הדברים במקומם) ובין בהמשכם, על כן ראיתי לפנות זמן אף על פי שאין עִתותיי כלל בידי, זאת כדי שלא יצא מכשול ותקלה לאמור יש כעת סימוכין ותימוכין להוראה הנזכרת במאמרו. ואמינא אחר קריאתי את כל דבריו, אם על זה מושתתת ההוראה, ודאי וודאי שיש לחוש בדבר.

ותחילה אבהיר בפתיחת הדברים שאין ברצוני לנגח ולהתנצח, למרות שהוצגתי אישית קבל עם ועדה בצורה שאינה הולמת, אולם אמרתי אבליג ואחשה ולא אשיב חרפי דבר, משני טעמים. אחד כדי לא להרבות המחלוקת ולהגדיל הפירוד ועוד כדי שלא להסיט את ההתייחסות העניינית מגוף הדברים הנאמרים, אל מחוזות אחרים שאינם קשורים כלל לענייננו, ונמצאנו מאבדים את העיקר. אולם אין זה פוטר אותנו מלהשיב על כל הטענות שנטענו, כיוון שהדברים חלקם אינם מדוייקים, וחלקם לא מציאותיים כיוון שההלכה הנפסקת אינה כן ועוד, וכפי שיבואר הכל דבר דבור על אפניו.

וראיתי לנכון בפתיחת הדברים להבהיר את מה שנטען כנגדי. הנה הקונטרס הנזכר בדבריו של בעל זי"ר (כעת הוא כבר חיבור מוכן לדפוס), נתחבר לפני יותר מחצי שנה, בעקבות מקרה שקרה, ומאז ועד כעת ממש עבר הרבה שינויים. וכיוון שארכו לי הימים והתחדשו הדברים, פשט המאמר צורה ולבש צורה אחרת עד בלי היכר ממה שהיה בתחילתו. והצגתיו במשך הזמן קדם רבנן ותלמידיהון על מנת שיחוו דעתם בדבר, ויעירו את הערותיהם והארותיהם. ומאחר שרבו בו הידיים להיותו מגיע לאנשים רבים, הגיע קונטריסי זה אף לפני בעל זית רענן. ומכיוון שבין דפי ההגהה היתה הערה מסויימת הנוגעת ישירות אליו מבלי להזכיר שמו ואת ספרו, אלא ישירות רק על הנכתב, על כן ראה לדרו'ך קסת'ו ומקלדת'ו להשיבני דבר, ישירות אלי ולא על הנכתב, וסימנך שזה כך, סיום מה שכתב לעומתי, בדיוק אותו מטבע לשון שכתבתי בהערתי (כיום כבר אינה הערה אלא שוכנת בגוף הספר).

ומכיוון שידעתי מנסיון העבר אצל אחרים, שאפשר שלא ישיג מאמר זה את ייעודו, באשר יהיו בו דברים דמשתמעי לתרי אנפי, ויהיו נשמעים כהקלה בכבודם של אחרים וכל שכן גדולים בעדתינו, על כן כבר מתחילת כתיבתו הלכתי לארכו ולרחבו הלוך ושוב, סיקלתי ממנו ביטויים שלכאורה ניתן להשתמש בהם לאמר לא נהג כבוד באחרים. ואף קטע זה שפירסם בשמי הורדתיו עוד בהיותו בדפי ההגהה, למרות שלמען האמת לא מצאתי בו מאום, ואף בעל זית רענן השתמש בו כנגד מו"ר שליט"א במאמרו זה בד"ה ועתה נבוא (למרות שהבדל רב יש בין מה שאני כתבתי לבין מה שהוא כתב, וכמו שיתבאר במקומו). אולם לא עזר הדבר, היות שבקלקלת'ו נדפ'ס, באחד מדפי הטיוטה. ואמנה אם בעל זי"ר היה ממתין רגע כמימריה, היה רואה שהושמט מספרי 'מנחת מרחשת' ה' יזכני בעזהי"ת להוציאו במהרה. ומה שנגרם כעת שתחת שיושמט ויעלם, פורסם לעיני כל, למרות שמצד עצמו אין בו מאום כאמור, מכל מקום בשילוב הצגת הדברים ועריכתם בפתיחת מאמרו, תוך הצבעה על הדבר כפגיעה מכוונת, אכן נראה הדבר כנלוז מצדי לכתוב כן על הרבנים הנכבדים. אולם מצד עצמו שתול היה ומובלע בתוך המאמר הגדול קשור לעניינו שם, מבלי לנגוע בכבודו של אף רב. וכעת שכבר נערך בצורה כזו, והוצג ברבים, לא עלי התלונה כי אם על המפרסמה בראש כל חוצות.

וקודם שאפן לגופם של הדברים, ראיתי לעמוד על מה שכתב שבטלה דעתו של מו"ר שליט"א מפני דעתם של כל הרבנים שמנה. הנה דע לך ונצור הדבר בתודעתך, דבר חשוב אפילו באלף לא בטיל, ובפרט מורינו ורבינו שליט"א דרופתקי דאורייתא שאין לו בעולמו מאום אלא אך ורק ארבע אמות של הלכה בלבד, לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, ולא תתבטל דעתו אפילו באלף כיוצא בו, תוצג במלא הדרה קבל עם ועדה ורבים רבים ימשיכו לילך לאורה. ולגוף ענין הביטול ממגידי אמת נודע לי שכן הורה מארי חיים יצחק הלוי זצ"ל רבה של הרצליה כדבר פשוט, ומה פשר הקביעה שנקבעה לאמור שיחיד הוא בדבר, האם נבדק אצל כל גדולי ההוראה בדורינו מה דעתם בדבר, כדי לבטל זה מפני זה, ולעשות לרוח משקל, או רק בשיקול רבנים מסויימים המוכרים לציבור הרחב, דעת מו"ר במיעוט היא. ואמנה אינה דעתו הפרטית וסברתו העצמית כדי שנזדקק לתורת הביטולים, שהרי מו"ר שליט"א לא תמך את דבריו על סברת עצמו אלא על ראשונים ואחרונים ומרן השולחן ערוך בהכרעתו, שרק מפיהם ורק מפי כתבם אנו חיים, ועל כן לא לבד הוא חלילה כפי שהעמדת, אלא רבים רבים הם גדולים ועצומים אשר כל בית ישראל נכון עליהם. וכפי שהתבאר בחיבורי לאורכו ולרחבו, אפס קצה קצהו יֵראה במכתב תשובתי זה, לטעום מעט מקצה המטה.

עוד אגלה אוזנך ששנים מהרבנים שמנית 'לבטל דעת חכם אחד' אינם חושבים כמותך, וזו דעת הגאון רבי שלמה קורח שליט"א הבאתיו בחיבורי (או' ל"ד ד"ה ושאלתי). "ושאלתי את הגאון רבי שלמה קורח שליט"א ביום ששי י"ג תמוז ה'תשע"ז, מהי דעתו בהוראה למעשה בענייננו, ואמר לי לאחר משא ומתן כדרכה של תורה, שעל חלה יש להפריש ובלא ברכה, ואכילתו תהא בתוך הסעודה, היות שאין הפסד בדבר כלל ועיקר, ובלא זה יש לחוש בדבר כאמור למעלה. והרב שליט"א הוא מהרבנים שהביא אותו מחבר לסייע את דבריו, וכשאמרתי לגרש"ק שליט"א שחקוקה דעתו בספר לא כן, אמר לי שלא יודע מי שאל וכיצד שאל, עכ"פ זוהי דעתו האמורה למעלה בהוראה למעשה. וכן היא דעת הגרפ"ק שליט"א, והוראת מהרח"כ זצ"ל בביאור שם טוב על הרמב"ם (פ"ג מהל' ברכות ה"י) למעשה, מאחר שישנה מחלוקת בדבר".

וכ"ה דעתי העני למסקנת דברי בחיבורי 'מנחת מרחשת' ומעוד טעמים חזקים נוספים, ואף אם כאורך הגלות אורכו, אז יבקע כשחר אורו, וצדקתו כצהריים. ואשר על כן לא באתי בחיבורי לסמוך דעת מו"ר שליט"א שאינו צריך לי ולא למטלעתי, ומשנתו ברורה וזכה בספריו הרבים. אלא דעת עצמי בלבד היא, השומע ישמע והחדל ויחדל.

וידעתי שלא כולם ישמחו בלשון המעטה, על הוצאת ספרי חיבור 'מנחת מרחשת' בענין ברכת הלחוח, והפרשת חלה ממנו. ועל כן כבר הכנתי לעצמי להשיב אמרים שידעתי שיטענו כנגדי בענין זה, וייעדתי לכך מקום בחלק שלישי מן השו"ת, יהי רצון שאזכה להוציאו לאור עולם בקרוב, אלא שהקב"ה ברחמיו החיש הדבר שיגיבו על מאמרי זה עוד טרם הדפסתיו, כך שניתנה לי ההזדמנות להגיב לכל מיני טיעונים שונים, עוד בטרם תיבש הדיו מעל דפיו, ולשזרן בתוך חיבורי, ברוך פודה ומציל. ואני רואה בזאת ברכה גדולה, כדי שלא יאמרו הנה כבר נכתב מכתב תשובה על כל דבריו. ואיכא דשמע בהא ולא שמע בהא. וכל מאי דטרחית כולא הבלו, ומה שהיה הוא שיהיה.

והנה אם לא הייתי רואה שמאמרו מוכן להדפסה, לא הייתי מפרסם מכתבי זה, אלא בבחינת כאן נמצא כאן היה, כי אין עיתותי בידי כלל ועיקר, אולם מכיוון שחזות מכתבו מורה על כך שהוא מעומד כיאות מוכן להדפסה, על כן אמרתי לא העת לחשות, אלא לגלות ולהראות, ויתנו עדיהן ויצדקו. ותועלת נוספת צמחה במאמרו, והוא מה שצפה והביט מו"ר שליט"א שלא רבים יוכלו לעמוד באורך הדברים לעמוד על תכונתם, והיה לאין כל מחמד עין. לכן דחק בי לכתוב גם דרך קצרה, ועל כן בזכותך נכתב בחיבורי הנזכר, ויכונה 'דרך קצרה - תמצית אמרים'.

ותכף לחתימת ההקדמה אחלה את פני הקורא שלא יסמוך לא עלי ולא על שכנגדי, אלא יראה את המקורות שהוצגו ונטענו, ומכנגד את תגובתנו לעומתם, ואז יראה בעזהי"ת את קו היושר והדין. ואף אם אינו בר הכי לפתוח ספרים וללמוד את הדברים, יראה ללמוד את הסוגיא עם מי שכן יכול להסביר את הדברים, ולא יהא מרפה מעצמו הידיים, כיוון שהנידון נוגע מאוד לבני קהילתינו, והבלבול בעניינו פושה והולך במחנינו. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.

 

&

אף אם נהגו כך בתימן מקצת דמקצת, לתורת המנהגים יש כללים

הנה תחילה על מה שקבע שכך הוא המנהג, והפליא פלא על מו"ר שליט"א בשנות'ו א'ת טעמ'ו ואת דרכו לחקור על כל מנהג ומנהג, מדוע כאן קר'א שמיט'ה. הנה הדבר ברור ופשוט שהטעם לכך, שלא יכון על זה שם מנהג, היות שמנהג זה הוא מנהג יחידים ובודדים ממש, אף לפי מה שמעלתו הציג, כמה משפחות בצנעא, ומנהג קהילת רדאע שכך עשו 'לעתים' (יעויין ספר ברכת משה), וזה כל מציאותו של 'המנהג', לעומת רוב ככל גלילות תימן אף בצנעא עצמה שלא עשאוהו אלא מקטנית הדורה בלבד, ובטלה הנהגתם ביטול גמור מפניהם מלהיות נקרא על הנהגתם בשם 'מנהג'.

ואין הצורך בכגון זה להשתמש בדברי רבינו הרמב"ם (פי"א מהלכות שחיטה הי"ג) שמנהג שאינו מצוי אין לו שם מנהג, וכן ידוע הוא בכל ספרי הפסיקה ראשונים ואחרונים. מה גם שנודע לי על הזקן הכשר ר' יחיא מעברי ז"ל ממחווית שהיה עושה 'לפעמים' לחוח מקמח חיטה, והיה מברך על זה המוציא ותמה על מי שלא נהג כן (מפי ידידי נכדו הרב שלום שאלתיאל יצ"ו). ועכ"פ איני מביא ממנו ראיה מהטעם הנזכר, שלתורת המנהגים יש כללים, ולא כל הנהגה שנעשתה יש להחיל עליה תורת מנהג. ועוד שיש לשאול אף הימצא ימצא מי שעשה מקמח חיטה, עדיין הדבר טעון בירור כיצד נהגו בו למעשה בברכתו, ואם היה על פי חכמים או מסברתם עצמם, כך שעדיין לא יצאנו לגמרי ידי חובת הבירור גם על הצד שהרוב היה נוהג לעשותו מקמח חיטה. ודרך אגב בענין העדות מקהילת רדאע, חדשות אני מגיד, שיש עמי במחיצתי מקורות מוסמכים ביותר, שהיו נוהגים אחרת לגמרי בדבר, וכיוון שאין זה ממטרת מכתבי זה, אציין רק שהוא באות כ"ח בחיבורי 'מנחת מרחשת'.

&

טריתא בלילתה רכה הנשפכת ובעבור התפשטותה היתירה על המחבת, דקה היא מן הדקה

וכעת לעיקר הדברים. כתב הכותב בדיבור המתחיל ולעצם הדין. לאחר שהאריך שבלילת הטרוקנין והטריתא זהות הן וחילוקן הינו במקום אפייתן, זו בגומא ונותנת לה בעבור כך תורת לחם בעוביה, וזו נשפכת על גבי כירה. כתב שהמעיין יראה שלא הזכיר בטריתא שיהיה דק כמו בסעיף ח' בניבלי"ש שהם דקין ורכין מאוד. ע"כ.

והנה אכן מרן לא כתב בטריתא שמפאת שהיא דקה ביותר אין עליה תורת לחם, אולם אין זה צריך להיאמר היות שברור הוא. שמכיוון שהחילוק שבין טריתא לטרוקנין הוא בתורת הלחם אם ישנו או לאו, והבלילה שמהם נעשים זהות הן, בלילה רכה מאוד הנשפכת, כמו שאף הכותב מודה בכך, וזה לשונו, 'וטריתא היינו אותה בלילה בדיוק, אבל במקום ליתנה בגומא שבכירה וכו''. (וכבר הארכתי להוכיח זאת בחיבורי תחילת ענף א', מדברי הראשונים). אם כן לא נותר לנו אלא לומר, שהחילוק שביניהם האמור בתורת לחם, הוא עוביין המתקבל בגימורן, שטרוקנין יש לו עובי כיוון שנעשה בגומא, והוא הוא התורת לחם להידמות בכך ללחם. ואילו טריתא שנקבע בה כבר שאין לה תורת לחם וזה חסרונה, הוא משום שנשפכת על הכירה, והיינו שהיא דקה בעקבות כך עד כדי חסרון תורת לחם ממנה. וזה פשוט.

&

מאיזה שלב בעוביה יש עליה תורת לחם

אלא שהשאלה המתבקשת היא עד כמה יכולה היא להיות עבה, ועדיין שלא יכון עליה תורת לחם. הנה ודאי אין מן הצורך להגיע לשיעור גומא שבקרקע, כדי להחיל עליה תורת לחם כמו שכתב הכותב ללמוד זאת מדברי הרמב"ם בענין טרוקנין, כיוון שהרמב"ם פירש את סוגית הגמרא בדרך אחרת לגמרי, שהמדובר הוא בבלילה עבה, היינו בצק רגיל, שכל חסרונו הוא במה שנעשית בקרקע. ובזה ודאי נעשית היא בגומא שבקרקע היינו חפירה, וזאת במטרה להקבילה לבלילה עבה אחרת הנעשית בתנור, כדי לעמוד על החסרון שבה. וברור שלא כל שם גומא אחד הוא, אלא כל דבר לעניינו, הנה הרמב"ם בהלכות טומאת המת (פ"ד הי"ג) כתב, 'רביעית דם וכו' שהיה במקום אשבורן, והוא המקום הנמוך כמו גומא, והאהיל המאהיל על מקצתו נטמא'. ושם לא בעינן חפירה עמוקה כמה, אלא רק מקום כינוס ותו לא.

אלא ודאי כל מקום לגופו ולעניינו. ואנן עסיקינן על פי שיטת רש"י וסיעת מרחמוהי שהמדובר בבלילה רכה, והיא נעשית בגומא הנחקקת בחרס הכירה עצמה כמפורש בדבריו ובדברי מרן שהביאו להלכה ולא בקרקע, וכמה כבר עובייה של הכירה כדי להיחקק גומא על גבה. ואין לה כל קשר לגומא של הולכי דרכים ששם נעשית בחפירה. ולא מדובר שבוחשין בה שאז משמע שיש לה עומק כמו שכתב בעל זי"ר, אלא ששופכין את הבלילה לתוכה כאשר כבר בחושה היא קודם שפיכתה, וכלשון מרן (סי' קס"ח סעיף ט"ו), 'טרוקנין דהיינו שעושין גומא בכירה, ונותנים בה קמח ומים מעורבים בה'. ולא שמערבים בה.

והפתרון בהאיי קשייתא, הוא החילוק ההלכתי הנאמר בין המאכלים, היינו 'תורת לחם', וכיוון שתלוהו בכך אזי הקביעה הינה מהו לחם, זאת כדי להיות הטרוקנין נדמה אליו ומקבל את דיניו. והנה ברור שאין מן הצורך שיהיה בדווקא לדמיון ככר לחם הנמכר בחנויות, שהוא עבה כמה, אלא כל אשר יכונה בשם פת ולחם הרי הוא בכלל הדמיון אליו, שהרי לדמיון לו ולתוארו הוגדר הגדר. ואשר על כן כמה פיתות וצלוף איכא בשוקא, שעוביים אינו עולה על יותר מסנטימטר ואפשר קצת יותר. ובזמן חכמים היו הפיתות עיקר לחמם, כמבואר במקומות רבים בש"ס. ואשר על כן מדוע נדמהו בדווקא לשיעור גדול של לחם, היינו ככרות לחם, בו בזמן שישנם סוגי לחמים לרוב בין בעבר הרחוק בזמן חכמים ובין בזמנינו אנו שאין עוביים עולה על השיעור הנזכר. ו'תורת לחם' אמור הוא בדברי הראשונים כגדר לשוות עליו דין לחם, ולא עומקה של גומא, כדי שנלמד ממנו על העובי.

ואם לא מספיק בכך, הנה גדר עוביה ניתן בקלות ללמדו גם מדין ניבלי"ש, אולם לפני זה, אעמוד על האמור בדברי הכותב לפי סידורן של דברים. הנה כתב לחלק בין מאכל הטריתא לבין מאכל הניבלי"ש האמור בשולחן ערוך סעיף ח', באומרו בניבלי"ש ש'מדובר בבצק שהוא רך, שאינו מתפשט, וכדי שיהיה דק צריך למתחו הרבה או להכניסו בתוך שני ברזלים ולהדקו, ולכן ברכתו מזונות כיוון שהוא דק, אבל אם קבע ברכתו המוציא. וזאת לעומת הטריתא שאינה צריכה הידוק, כיוון שבלילתה עוד יותר דלילה ממנו, ולכן מתפשטת. וכיוון שכך, אינו דרך לישה ולא דרך אפיית לחם ואין עליה תואר לחם, כך שאפילו לא תהא דקה כמה, יהא ברכתה אפילו בקביעות מזונות. וציין לעיין באחרונים ולמשנ"ב סקל"ז וסקל"ח. עכת"ד. והיינו שחילוק הדינים נובע ברמת דלילות הבלילה, ולעולם כל בלילה שאינה צריכה להיות מהודקת היות שהיא דלילה ונשפכת, תהא ברכתה מזונות אף בקביעות סעודה, ואפילו יהא עוביה גדול (לא עד שיעור גומא) והיא הטריתא, ולא כן היא בלילת הניבל"ש, הדרושה הידוק כדי לשטחה, אזי אפילו דקה היא, ברכתה המוציא בקביעות סעודה.

&

ניבלי"ש בלילתו רכה מאוד הנשפכת ולא בצק הדרוש הידוק

והנה ברור שכל הרואה את עיקרן של דברים בפנים בגוף הספרים, יראה שאין כן פני הדברים, וסידורן הוא. ניבלי"ש האמור בדברי מרן בשולחן ערוך בסעיף ח', אינו זקוק לא למתיחה ולא להידוק ברזלים וכו' כדי לשטחו אלא מעיקרא בלילתו רכה מאוד (כאמור בדברי מרן בסעיף זה 'דקין ורכין מאוד') הנשפכת על גבי עלי ירקות, כמבואר באחרונים אליהם ציין הכותב לעיין.

וזאת ממה שכתבו הם לחלק בין שני סוגי מאכלים המכונים נילסנק"י, זה הנעשה במדינות רוסיא, וכתבו שהוא הוא הניבלי"ש האמור בדברי מרן בשולחן ערוך (והם הם היודעים יותר טוב מאיתנו טיבו של מאכל זה, היות שהורתו ולידתו בספרי הפסיקה, נובע הוא מספרי הראשונים מאשכנז). והוא בלילתו רכה מאוד הנשפכת על עלים (ומכאן הוא שמה נילסנק"י), ומכניסים אותו לתנור להיאפות, ואינו צריך כל התערבות חיצונית בעשייתו, לא מתיחה ולא הידוק שני ברזלים, ולכן ברכתו המוציא בקביעות סעודה, היות שאינם דקים ביותר.

ואילו המאכל השני, הוא הנעשה בעיר פראג והוא המכונה וואפלטאקס, והוא אכן צריך להידוק שני ברזלים זה בזה להדקו ביניהם, ויוצא משם דק מאוד. ובעבור כך ברכתו אפילו בקביעות סעודה הינה מזונות, שלא כניבלי"ש שבקביעות סעודה כאמור ברכתו המוציא. ואם לא די בכך כתבו מפורש שמכיוון שאותו מאכל השני, דק הוא עד מאוד שלא כהמאכל הראשון, הרי הוא כמאכל הטריתא שאף הוא דק מאוד, ומפני כך אין עליו תורת לחם כלל ועיקר. ומבואר מזה שאף בלילה רכה הנשפכת יכולה להגיע לברכת המוציא בקביעות סעודה, אם לא תהא דקה כל כך.

וכל זה נגלה מפורש בספר עמק ברכה (אבי השל"ה הקדוש, הלכות ברכות הנהנין כלל ב' סימן ג' עמ' 21), והעתיקוהו כל האחרונים המפורסמים (בכוונה כתבתי כך כדי שלא ימצא אחרון אחר שאינו סובר כך), בנו השל"ה הקדוש (שער האותיות, קדושה כלל ב' או' ג' או' רנ"ד הנד"מ עמ' של"ג), הב"ח (או' ה'), נחלת צבי (עטרת סקט"ו), מגן אברהם (סק"כ, סק"מ), שו"ע הרב (סי' קס"ח סעיף י"ג), ומשנ"ב (סקל"ז) והבאתים בחיבורי ענף ב', וזה פשוט ונגלה אל העין.

כך שמבואר שמה שכתב לחדש שכל דבר שבלילתו רכה מאוד ואינו זקוק למתיחה ולהידוק, ברכתו תהא מזונות אף בקביעות סעודה יהא עוביו אשר יהא (רק שלא יגיע לעובי גומא) הרי זה אינו, היות שניבלי"ש המבואר במרן אינו זקוק למתיחה כלל, ואעפ"כ ברכתו המוציא בקביעות סעודה, ואדרבא המאכל השני הזקוק להידוק, כתבו שהוא נדמה לטריתא בעבור דקותו, אלמא הוגבלה היא בעוביה כדי להפקיע ממנה תורת לחם. וכעת אעתיק מדברי המשנ"ב אליהם ציין לעיין, וזאת למודעי שכל דבריו חצובים מדברי ס' עמק ברכה הנזכר וכל האחרונים שהעתיקוהו להלכה.

&

מדברי המשנ"ב מבואר בעליל שניבלי"ש שבלילתו רכה מאוד כיוון שאינו דק כל כך תורת לחם עליו

הנה כתב המשנ"ב בסימן קס"ח סקל"ז לבאר, מהו הניבלי"ש עליו הורה מרן בשולחן ערוך שם, שבקביעות סעודה ברכתו המוציא, וזה לשונו, "שקורין ניבלא"ש - וכתבו האחרונים דהיינו מה שקורין בלשון רוסיא נאלסילק"ע שמערבין קמח עם הרבה מים בקדירה כמו דייסא, ושופכין על עלי ירקות ונאפים בתנור עם העלים, [וה"ה כשנאפים על מחבת בלי שמן], ודוקא באלו שהם דקים ורכים ביותר'. ושפתיו ברור מללו, 'עירוב', 'כמו דייסא', 'ושופכין', לא מותחין ולא מהדקין ולא שום דבר. ולמרות שהם דקים ורכים ביותר ברכתן המוציא בקביעות סעודה, כמו שהורה מרן.

והמין השני שאכן זקוק למתיחה ולהידוק, ובשל כך מופקע ממנו תורת לחם, ועל כן דמיונו כדמיון הטריתא, כתבו המשנ"ב בסקל"ח. 'ואם קבע וכו' - וכתבו הפוסקים דאותן שקורין בפראג וואלאפלאטקע"ס שנעשין ג"כ בלילתן רכה, אך מפני שמתפשטין באפייתן נעשים דקין וקלושים הרבה יותר מאותן נאלסילקע"ס שנזכר לעיל, אין לברך עליהם המוציא אפילו בדקבע, דאין על זה תורת לחם כלל, ודמיא לטריתא בסעיף ט"ו'.

ובשער הציון שם (סקל"ו) כתב לבאר מדוע הם יותר דקין וקלושין הרבה יותר מהמין הראשון הוא הניבלי"ש, ובעקבות כך דמיונם לטריתא. וזה לשונו, 'ובעמק ברכה מבואר אופן עשייתן, וזה לשונו, שלוקחים סולת ובלילתה גם כן רכה מאד, ונוטל בכף מאותה כלי שהעיסה בתוכו, ושופך אותה בדפוס של ברזל שקורין פורב"ן, ויש למעלה עוד ברזל אחר כמוהו. והעיסה נשפך בין שני הברזלין, וכשמהדק ברזל בברזל יחד [כעין צבת] ואותו הרקיק הוא בתווך, אז נאפה מיד על הברזל שהוא חם מאד, ואלו אין להם תורת לחם כלל, הואיל ונתפשטו כל כך דק דק'. ובספר עמק ברכה שהוא מקור הדברים כתב על זה ודמיא לטריתא שאין עליו תורת לחם, וכן הוא במשנ"ב עצמו הבאתי את לשונו למעלה.

הרי שפתיו שפתי כהן ישמרו דעת, שמה שכבודו חיפש מתיחה והידוק, נמצא דווקא במאכל השני וזאת כדי לשטחו עוד יותר ממה שהיה קודם לכן, ועליו מרן לא דיבר בהלכה כאשר כתב שניבלי"ש ברכתו המוציא בקביעות סעודה. ומאכל זה השני בעקבות פעולות חיצוניות אלו המפקיעות ממנו תורת לחם, כיוון שהם מקלישות אותו להיותו דק עד מאוד, ברכתו תהא מזונות אף בקביעות, ו'כטריתא'.

ונמצא אגב כך שממקום לא צפוי נמצא גם מה שחיפשנו למעלה, שטריתא בהיות שהיא דקה ביותר אין עליה תורת לחם, וזו הסיבה והטעם לכך שברכתה מזונות, אלמא אם לא תהא דקה ביותר אלא כמאכל הניבלי"ש והוא המאכל הראשון הנזכר בדברי מרן, שלמרות היותו כמעשה הדייסה הנשפכת, מכל מקום כיוון שאינו דק ביותר, תורת לחם עליו, וברכתו המוציא בקביעות סעודה.

ולפי זה יש להעיר, שמה שהביא בהמשך מאמרו מדברי האורחות חיים הלכות סעודה או' כ"ז (טעות מה שצויין או' כ"ה), כדי להוכיח שניבלי"ש ברכתו מזונות גם בקביעות סעודה ושכן כתב הרשב"א, לאור הדברים הנזכרים אינו ראיה כלל, היות שנתון הוא בין שני ברזלים כמבואר בדבריו, והוא המין השני, בו כולי עלמא מודים שאפילו בקביעות סעודה ברכתו מזונות, היות שאין לו תורת לחם כלל ונדמה הוא אל הטריתא (וכעת זכינו שכך גם העמיד האורחות חיים את דעתו של הרשב"א הנזכרים). וכן כתב בספר עמק ברכה, שזה מה שכתבו תלמידי רבינו יונה בחיבורם.

ומדויל ידיה משתלי'ם ליה להשלמת הבנת הדברים, שכל הראשונים שאספם הכותב מדיבור המתחיל 'ומיהו' ואילך לאמור, שניבלי"ש אין לו תורת לחם וברכתו אף בקביעות סעודה היא מזונות, וכשיטת רש"י בלחמניות, ודלא כהוראת מרן הנזכרת. הם נימקו הוראתם זו בכך שהניבלי"ש 'גובלא בעלמא', היינו בלילה הנשפכת, וכמו שתיאר אותה רבינו שמשון שהיא כמו דייסא, ואם כן אינה צריכה כלל להידוק אלא נשפכת היא.

ועוד מבואר הדבר מדברי המגן אברהם (סק"מ), במה שכתב לבאר את מאכל הטרוקנין שכתב מרן שם בשולחן ערוך (סעיף ט"ו), "ובלילתן רכה מאוד עיין סעיף ח' [היינו הניבלי"ש, והוסיף להביא את המין השני הנדמה לטריתא], ומ"מ אותן שאופין בדפוס ברזל, אף על פי שהן מכונסין בדפוס שקורין בפראג ואפלטק"ס, מ"מ כיון שהן רקיקין דקין מאוד אחר האפייה אפילו קבע עלייהו, לא הוי קביעות ומברך בורא מיני מזונות (של"ה ב"ח)'', והעתיקו מהרד"ם בספר שתילי זיתים סקנ"ט להלכה.

וכבודו הרי מודה שבלילת הטרוקנין זהה ממש לבלילת הטריתא כדבר האמור למעלה, ואם כן כיוון שזהות הן, והמגן אברהם וכל האחרונים ובכללם מהרד"ם סוברים, שבלילת הטרוקנין כבלילת הנבלי"ש ולכן קישרו ביניהם, שמעינן שאותה בלילה היא בלילת הטריתא וניבלי"ש וטרוקנין, ודוק היטב, ואף אחת מהן אינה צריכה מתיחה ולא הידוק. ודו"ק לשון מרן בסעיף זה לגבי הניבלי"ש, ש'בלילתן רכה ודקין מאוד'.

&

מניבלי"ש נלמד שעובי המקנה תורת לחם על המאפה, כל שאינו דק ביותר והוא שיעור קטן מאוד

ואגב כך גם שמענו שאין צורך לעובי גומא כדי להחיל על המאכל תורת לחם אלא כפי שכתבנו הרבה פחות מכך, שהרי הניבלי"ש לא נעשה במקום גומא כלל ואפילו הכי ברכתו המוציא בקביעות, זאת משום שתורת לחם עליו, והוא כדמיון לחם ופת הנפוצים בימינו ואף בזמנם של חכמים.

ומכאן בא מו"ר שליט"א להעריך את עוביו של הלחוח למעשה, והוא כעובי הצלוף פחות או יותר, ואכן אישר לי זאת. ולא הביא חלילה שיעור שאין לו בסיס, כפי שהבין בעל זית רענן ועוד רבים כמותו.

ואמינא יתירה מכך שהניבלי"ש יותר דק, ועוביו הוא עובי הנרגש, שהרי לא נעשה במקום גומא אלא נשפך על משטח העלים, וכל עוביו הוא עובי טבעי הנקנה לו מפאת סמיכות קמח בבלילה. ומחילוק האחרונים שמענו, שכל שלא התהדק בין הברזלים הרי הוא בכלל תורת לחם, שהם הם המפקיעים ממנו בהידוקם תורת לחם ממנו. ורב מפורסם תלמיד חכם גדול מאוד מקהילותינו רב קהילה במקום מגוריו, שלא אנקוב בשמו בלי רשותו, אמר לי כשהבאתי את קונטרסי אליו לחיווי דעתו, שלדעתו שיעור שמונה מילימטר הוא שיעור גדול מאוד למה שהוא מורה ברבים, וכנראה זה סמך דבריו.

עוד מצאתי בשתילי זיתים סקל"א הבאנוהו לקמן, שכתב על הניבלי"ש האמור, שכל שאינם דקים כל כך ברכתם המוציא, אף בלא קביעות סעודה, אלמא הניבלי"ש עצמו פחות מכך בהרבה, ולכן ברכתו מזונות שלא בקביעות סעודה.

עוד כתב הכותב שדוחק הוא להעמיד את יסוד דין טריתא במה שאין לו שפה ועל כן מתפשטת היא מאוד להיותה דקה מן הדקה. ולאור האמור אינו דוחק כלל אלא היא גופא הטריתא, שבעקבות כך מופקע ממנה תורת לחם, ואליה הקבילו האחרונים הנזכרים את מאכל הוואפלטאקס לקבוע לו את ברכתו.

סיכום הדברים עד כאן: מאכל הטריתא שבלילתה רכה מאוד הנשפכת, כיוון שדקה היא מאוד משום שנשפכת על גבי משטח ישר, על כן אין לה תורת לחם, ולכן ברכתה מזונות אף בקביעות סעודה. אולם כל שיהא לו עובי הנרגש כבמאכל הניבלי"ש שאף הוא בלילתו רכה מאוד הנשפכת כדייסה, הרי תורת לחם עליו, והוא שיעור מועט מאוד. וזהו החילוק היחידי בין שני המאכלים. ועכ"פ הורה מו"ר שליט"א שיהא שיעור עוביו כשיעור הפיתות הנפוצות בימינו, וזאת מפני דרישת ההלכה לדמיון תורת לחם. והלחוח הנפוץ כיום אכן עומד בגדר זה. אולם יש להעיר שכיום בדרך כלל עושים אותו יותר דק בפרט באלו הנמכרים מטעם ידוע. וראה מה שכתבתי בזה בחיבורי 'מנחת מרחשת' במסקנת ההלכה.

ואגב כך גם לא ידוע לנו מאין למד בעל זי"ר הגדרה זו בניבלי"ש שהיא בצק הדרוש מתיחה, בהיות הראשונים שהביא בהמשך דבריו, והאחרונים אליהם ציין לעיין, כולם מעידים מגידים שהיא בלילה רכה מאוד הנשפכת וגובלא בעלמא היא.

&

הארכה מיותרת בהבאת ראשונים, היות שמרן לא פסק כמותם

הנה מדיבור המתחיל ומיהו ואילך הביא ראשונים שסוברים שאינו מועיל קביעות סעודה כלל למאכל הניבלי"ש כיוון שהוא גובלא בעלמא, וברכתו מזונות אפילו בקביעות סעודה, ולא חילקו בעובי המאכל אלא סתמו הדבר שבכל אופן אין בו קביעות סעודה. והנה יש לשאול מה ראיה יש מראשונים אלו לנידוננו, הלא הם עומדים בדעת רש"י וסיעתו בביאור לחמניות האמורות בגמרא ברכות דף מ"ב., שכתב לפרש שלחמניות הם האובלייאש, ואילו הניבלי"ש גרועות מהן, וירדו דרגה אחת מטה, בהיות להם בלילה רכה מאוד הנשפכת, ולכן ברכתם מזונות אף בקביעות סעודה. אולם תוספות (שם) ודעימיה חולקים עליו, ומרן בשולחן ערוך אחר שראה מחלוקתם והביאה בבית יוסף, פסק כמותם לגמרי בשולחן ערוך סעיף ח', מבלי לציין כלל ועיקר שישנה שיטה נוספת בדבר, והיא שיטת רש"י.

ואם כן מאי רבותא למיחשב גברי, בשעה שדעת מרן בשולחן ערוך מנגדת זאת מכל וכל, לחייב בניבלי"ש המוציא בקביעות סעודה, ואשר על כן בודאי אין מקום ללמוד מראשונים אלו על עוביו של המאכל, באשר בכל אופן קא פטרי, ואנו אל קו הדין וההלכה נשואות עינינו. ובכל דבר כמעט יש מחלוקת, ולא שייך ללקט מכאן ומכאן כאשר ההלכה כבר הוכרעה למעשה. ובהבהרה זו חסכנו את כל רשימת הראשונים שבעל זי"ר הביא.

&

אין סמך בראשונים לאמור שבלילה רכה דרך בישול לה

עוד כתב בדיבור המתחיל 'ואף אם תמצי לומר', להביא ראשונים הסוברים שחסרון ניבלי"ש הינו משום שדרך בישול יש לו, שאנו רואים בעיניים שהוא מעלה בועות מחמת המשקה המתבשל בו. ובזה רצה להביא סמך לדעה שנימקה את היות הלחוח מעשה קדירה משום שדרך בישול לו. הנה כל אלו הראשונים א'ב אח'ד לכול'ן, הוא תוספות על מסכת ביצה (ט"ז: סוד"ה קמ"ל) וזה לשונם, 'אותן ניליי"ש מדלא מברכין עלייהו ברכת המוציא יש בהן משום בישולי נכרים. ומיהו אומר הר"ר יחיאל דאין בהם משום בישולי נכרים כיון דדרך אפיית פת עביד להו, ועוד דאי קבע סעודתיה עלייהו מברך ברכת המוציא אלמא פת נינהו'.

והיינו שהסלקא דעתין היה להגדירם כבישולי גויים ולאסרם, וזאת מטעם שאין מברכים עליהם המוציא אלא ברכת מזונות, למרות שבקביעות סעודה ברכתם תהא המוציא, [שבזה מבואר מדברי רבינו יחיאל, שמוסכם הוא הדבר. וזה כשיטת תוספות (ברכות מ"ב. ד"ה לחמניות) הידועה שחולק על רש"י (שם), לחייב בניבלי"ש ברכת המוציא בקביעות סעודה, והיא שיטת התוספות בעוד מספר מקומות כמו שהבאתי בחיבורי או' י"ד ד"ה ואנא עניא].

אלא שסברא זו לא תיכון על מקומה כלל, היות שהתוספות עצמם דחאוה בהוראת לשון 'ומיהו' המבטאת הסתייגות מהדברים הנזכרים קודם לכן, וחזרו בהם מהבנה זו על פי דברי רבינו יחיאל, שדין פת גויים לה ולא בישולי גויים, היות שדרך אפיית פת לה. ונוסף לכך הוא, שאם היה קובע סעודה עליה היה מברך המוציא. וממה שכתבו תוספות תכף ומיד לדחות סברא זו שהם בעצמם העלו, אלמא לא ניתן להשתמש בזה אפילו כסמך.

ואעיקרא אין ראיה משם כלל ועיקר, לא בסברא עצמה וכל שכן לאחר דחייתה, היות שמטעם אחר לגמרי היה סלקא דעתין להגדיר את הניבלי"ש כבישולי גויים כדבר האמור בדבריהם, והוא משום שברכתם מזונות בלא קביעות סעודה, ולא משום בעבועי בלילה, שלא מצד 'דרך בישול' אמרו את דברם, אלא משום שהברכה עליו אפשר שמעידה על גדרו שתבשיל הוא.

ואדרבא ההגדרה בה כדרך אפייה, וכמו שמטעם זה נדחה סילוק הדעת, דוק בדחיית רבינו יחיאל, ומתוך שנדחה בדרך זו אלמא מוסכם הוא הדבר (ואף אם לא, מכל מקום תוספות העלוה ותוספות הורידוה), וכן הוא בספר האגור שצויין בדברי הכותב שהעתיק את דברי התוספות.

והנה בשערי דורא (הלכות איסור והיתר סוס"י ס"ט) בגוף הספר, אמנם משמע שמצד 'דרך בישול' קאמר לה, אולם הרמ"א בדרכי משה (סי' קי"ב סק"ג) ראה לנכון לציין דעתו, שמצד טענת תוספות דביצה אמר את דבריו, היינו משום שברכתה מזונות, ועכ"פ בין אם נאמר כך בדעת שע"ד, התוספות עצמם דחו סברא זו, כך שכל הדיון הינו בסלקא דעתין בלבד.

ובעיקר דרך בישול משום החורים שבה, אין הדבר כן שהחורין נוצרים עוד קודם לכן בשלב ההתפחה, ואצורים הם בתוך הבלילה כאשר משהים אותה להיותה נתפחת, ונפתחים כאשר מניחים את הבלילה על מחבת צוננת ומחממים אותה, וזה נקרא 'לפתוח את העיניים', היינו שהיו מקודם, וכמו שהארכתי בזה בחיבורי (או' ל"א ד"ה וראיתי).

&

דעת מהרד"מ בטריתא לחייב ברכת המוציא שלא בקביעות סעודה, ומינה ללחוח

עוד כתב שמדברי שתילי זיתים (סי' קס"ח סקס"א) שמענו שיש לחוש למגן אברהם שאין חילוק בין טרוקנין לטריתא, ולעולם בקביעות סעודה ברכת הטריתא הינה המוציא. ולכן למעשה אין לאכול אלא תוך הסעודה. וכך כתב בביאור זית רענן, רק שראה שלא יכון הדבר בקנה אחד עם הוראת רבותיו לברך בשופי ברכת מזונות, על כן הוסיף מיד 'אלא שלא נתבררה דעתו [של השת"ז] לענין הלחוח שלנו, דאפשר דסבירא ליה שדינו כמבושל'. ומדוע לא נתבררה, הרי כבודו סובר שלחוח דין טריתא יש לו לכל דיניו, ומאין הגיע דרך בישול לכאן, הרי גם טריתא בלילתה רכה עד מאוד, ומן הסתם מבעבעת כפי שמבעבע הלחוח, ומדוע לא נתבררה דעתו.

ולגוף מה שכתב לפרש בדעת שתילי זיתים שרק חש לדעת המגן אברהם, הנה זה לשונו, ויראה הלומד וישפוט, אם חשש יש כאן או הכרעה יש כאן. וזה לשונו על דברי מרן בטריתא, 'ומגן אברהם בשם רבינו ירוחם חולק דמברך ברכת המזון, ובפרט אם אוכל לשובע דהוי ספיקא דאורייתא'. והיינו שחלוק על הכרעת מרן להחשיב את טריתא כמעשה קדירה ולא היא, אלא כטרוקנין היא שבקביעות סעודה יברך המוציא.

וממה שכתב בלשון זו 'והמגן אברהם וכו' חולק', נשמע להדיא שכוונתו הינה 'להוציא' מההוראה האמורה למעלה היינו דעת מרן. שאם חשש בלבד יש כאן, היה מביא את דברי המגן אברהם בדרך אחרת כגון 'והמגן אברהם הביא את דברי וכו'', או היה אומר בקצרה 'שאין כן דעת המגן אברהם'. ודרך כתיבה זו מראה בעליל שבא להוציא מדעה אחרת. ולא מופקע הדבר כלל ועיקר היות שהרבה אחרונים סבירא להו כדעת המגן אברהם. ועכ"פ אף לדעת הרב בעל זי"ר בדעת שתילי זיתים, יש לחוש ולאכול את הלחוח בתוך הסעודה, ולא הרוצה להחמיר יאכלנו בתוך הסעודה, והוא רב נוסף גדול מאוד ונכבד על אלו הראשונים שהזכרתי בתחילת דבריי.

ועוד זאת אידרש לבירור דעתו של מהרד"ם זצ"ל במה שכתב לעיל מיניה בסעיף קטן ל"א, על הניבלי"ש הידועים האמורים בסעיף ח' כדבר האמור למעלה בהרחבה, שברכתם מזונות בלא קביעות סעודה. וכתב על זה, 'אבל אם אינם דקים כל כך, מברך המוציא, כמו שיתבאר סעיף י"ד בהג"ה'. ויעויין זית רענן שם במקום, שהעיר שבמגן אברהם כתוב 'רכים' ולא דקים, וראה מה שכתב בביאור הדבר. ולשני פירושיו, לפני מהרד"מ כתוב דקין, או שכך גירסתו או שהגיה מדנפשיה.

ואם כן ביאור דבריו הוא שכאשר לא יהיו דקים 'כל כך' סלקי חד דרגא לעילא לברכת המוציא אפילו שלא בקביעות סעודה, ומקור הוראה זו הינו מהרמ"א בהגהתו לסעיף י"ד. ושמעינן מינה תרתי, אחד שאף בבלילה רכה מאוד כבלילת הניבלי"ש אם לא יהיו דקין בגימורן ברכתם המוציא, ועוד שמענו שאין הצורך בעובי מופלג כעובי ככר, אלא מספיק באינם דקים כל כך. ומבואר שלא ראה חסרון במה שהבלילה רכה ועוד יותר מכך שבעובי כל שהוא שאינו דק כל כך, כבר תהא ברכתו המוציא אפילו ללא קביעות סעודה. והגהת הרמ"א זו במקומה לא השמיטה מהרד"ם מחיבורו.

&

דעת מו"ר שליט"א היא שיקול דעת בנתון שכבר הוזכר בפוסקים, ולא המצאה מקירות ליבו

ובדיבור המתחיל 'ועתה נבוא' כתב בדעת מו"ר שליט"א שאמר את שיעוריו הידועים, מסברא משיקול דעתו בלבד, בלא מקור הלכתי, והיינו מסברת הלב. הנה בזה לא חשש בעל זי"ר לכבודו של הרב, שמא יש כאן זלזול בהיותו מפריח לאויר העולם הגדרות משונות מסברת ליבו, וכמו שטען כנגדי בתחילת מאמרו במה שכתבתי על הרבנים שהורו לברך מזונות, ושלחני אחר כבוד לבקש מחילתם, זאת אף שמצא את מה שכתבתי בדפי ההגהה שייעודם לגניזה, ולא במאמר המפורסם ברבים קבל עם ועדה.

ועכ"פ במה שציטטת משערי יצחק אינו כן, שהרב שם דיבר על מידת דק מן הדק, וכן על השיעור שבינתיים עד שבע שמונה מילימטר, שקשה לקבוע את הדבר, ולא על השיעור מכאן ואילך, שעל זה רעשו מוסדי ארץ, ואת זה בעיקר הרצון לתפסו ולהציגו כתמוה ומתמיה, השם ירחם. ובזה הרב לא נזקק לבאר כלל ועיקר שפשוט הוא לכל מבין עם תלמיד, שהרב בזה כתב לדמות לפת הכי ידועה בציבור שמידת עוביה הכי פחותה, והיא פת הצלוף וכמו שאמר לי גם בעל פה, וזאת על פי דרישת ההלכה שצריך שיהיה למאכל תורת לחם, וזה פשוט.

ואמנם בשו"ת עולת יצחק (חלק שני סי' רכ"ב) כתב על שיעור זה הנזכר, 'לאו למימרא שמאז דוקא חשיב עב, רק דמאז ודאי עב הוא לפי שיקול דעתנו הקצרה'. וביאור דבריו, שלאחר שהצורך ההלכתי שיהא עובי למאכל (כדבר האמור בהרחבה רבה), שקל הרב בדעתו שמאז ודאי עב הוא, ולא שהמציא גדר חדש שאינו מוזכר בשום מקום, אלא השתית כאמור את שיקול דעתו הרחבה, במה שכבר נקבע בהלכה כיתד שלא ימוט שהצורך הוא להדמות ללחם.

ומה שכבודו תמה לאחר שסיכם בקצרה את כל שיטות הראשונים המובאים למעלה, 'וכיצד הוא רוצה לחדש שיברכו על הלחוח המוציא בקביעות סעודה ויברכו ברכהמ"ז, הרי זה חומרא דאתיא לידי קולא וכו'. לא ידעתי מה רוצה מרבינו שליט"א, שהרי אנו דנים להלכה ולמעשה, ולא בדיון וקיבוץ שיטות ראשונים, ואם ישנה תלונה תפנה אותה למרן השולחן ערוך מדוע פסק כן בניבלי"ש, שלא כמו הראשונים שהזכרת, ומו"ר בנה יסודו על אדני ההלכה ולא על שיטות ראשונים. והרגיש בעל זי"ר בדבר ותכף ומיד הוסיף, 'ואף אם תפרש את דעת מרן כהכרעת הרא"ש וכו'', היינו כל מה שהובא עד כאן מיותר, ואם כן מעיקרא למה נזכר. ולא ידעתי בעיקר הדבר מה זה, 'ואף אם תפרש וכו'', הרי שפתי מרן ברור מללו, ואינו צריך לפרשנות כל שהיא אלא פוסק לגמרי כדעת תוספות והרא"ש בניבלי"ש.

וסב"ל כנגד מרן אין כאן, בהיות שקיימל"ן שבמקום שראה מרן את המחלוקת והכריע כצד מסויים לא עושים סב"ל, וכן היא שיטת חכמי תימן כידוע דלא כחכמי הספרדים שתמיד עושים סב"ל נגד מרן, ולכן הושמטו מהם ברכות רבות בעקבות כך. וזה יספיק גם למה שכתב לתמוה בד"ה גם.

ומה שכתב בדיבור המתחיל 'ובדעת' קרוב לוודאי הוא ממה שראה בקונטריסי שכעת הוא חיבורי בעז"ה, היות שלא ראיתי מי שהתייחס לראיה זו מהרמב"ם, ומה לו כי ידון דווקא משם. והנה אין ברצוני במסגרת זו להשיב על כך, כי ייחדתי את הדיבור בחיבורי (מאו' י"ז – י"ט) לברר את דעתו של הרמב"ם והבאתי חמישה סימוכין לבררה. רק שבענין הקאטייף לא אמנע מלומר שאכן הזכרתי את מה שהעיר בעל זי"ר, שאמנם לפי תיאור ס' וילקט יוסף הבלילה עבה בתחילתה, ואשר על כן לכאורה אין ראיה למה שהרמב"ם חייב אותה בתשובתו בהפרשת חלה, אולם לגבי ברכת המוציא יש ראיה, היות שמבואר בדבריו שם בתשובה שזוהי ברכתה ללא מילויים הנזכרים. ובעת יציקתה על גבי המחבת בלילה רכה מאוד הנשפכת היא, כמו שכתב בספר וילקט יוסף בסדר הכנתה, ולמרות זאת דעת הרמב"ם שמברך עליה המוציא. וכ"כ להוכיח בשו"ת ישכיל עבדי (ח"א סי' י') בדעת הרמב"ם. [ואגב מה שכתב בעל זי"ר שהרב ישכיל עבדי כתב על הטריתא 'זהו הלחוח של התימנים'. הנה ההיפך מבואר שם, שהשב'ח השבי'ח את הוראת מורו ורבו בעל הישא איש בהוראתו ללחוח לקהילת התימנים בירושלים, שדין טרוקנין יש לה מפאת עוביה לברך עליה המוציא ולא כטריתא, ועל זה הוא שכתב שזהו הלחוח של התימנים].

&

בדעת ברכת ה' ושאר רבני הספרדים

מה שציין לספר ברכת ה', ראשית דבר אף הוא הגדיר את האמור בסעיף ח' בניבלי"ש כבלילה רכה ותואר לה תואר לחם, כך שיש המסייע לנו בהגדרה זו אף שהדבר ברור ואין מן הצורך לכך. ובמה שכתב לפטור בפת הלחוח אינו מובן כלל, שבנה יסודו משום גדר חדש בהלכה שלא שמענוהו כלל, רכה שמתקפלת בקלות, ועוד מי אמר שהניבלי"ש אינו מתקפל בקלות, ואפילו הכי ברכתו המוציא בקביעות סעודה. וכזכורני מו"ר בשערי יצחק בגיליון שציינת עמד על חידוש זה שהוא אינו, ובצדק שלא מצאנו עד עכשיו אלא גדר של תואר לחם בלבד, וגדר זה יכון בכל בלילה רכה הנשפכת, ולמרות זאת חייבו בה ברכת המוציא בקביעות סעודה. וכתב בעל ברכ"ה שאף שמרן חולק על זה ומחייב בניבלי"ש ברכת המוציא בקביעות סעודה, מכל מקום אמרינן סב"ל, וכן הוא דעת הרב הנאמ"ן שליט"א שציינת לדעתו, כתב סב"ל נגד מרן, וזה יכון לשיטתם כאמור ולא לדעתינו, כך שאין מקום להביא מהם שום ראיה לדידן.

ומה שכתב שמקצת רבני זמנינו נמשכו אחר דעת מו"ר וכו', הדבר אמור אולי על ספרי המלקטים, לא על ספרי הפסיקה, היות שמה להם להסתמך על הוראת מו"ר שליט"א בהיות הספרים פתוחים. לך נא ראה בספר דבר הלכה (נידאם , ס) שהצריך יותר מכך חיוב המוציא. וכ"פ כדעת רבינו שליט"א ולא על פי דבריו בשו"ת חלקת השדה (רווח, ח"א סי' א'), הלכה ברורה (ח"ח עמ' ת"צ). ובספר וזאת הברכה (בלוח הברכות ערך לחוח) כתב שנוהגים התימנים לברך מזונות 'וצריך עיון'.

ואביא בקצרה מה שכתב הגאון ר' בן ציון מוצפי שליט"א כמכתב תשובה לשאלה שנשאל בענייננו, וזה לשונו, (הבאתיה במלואה בחיבורי הערה ט"ו ד"ה והא לך), 'וזה לשון השאלה והתשובה, 'הוזמנתי לאחי, אכלנו מרק תימני, וברכתי המוציא על הלחוח כדברי הרב, וקבלתי גערות מכל הסובבים בשולחן, שברכת הלחוח מזונות ואמרו שכל הפוסקים בימינו פוסקים כך, ושלא נהגתי נכון. תשובה ידעתי ידידי ידעתי שרובם יריבו אתך ויאמרו שברכתו מזונות. ועד היום איני יודע על מה ולמה סומכים ומברכים עליו מזונות. והרי הוא לחם גמור וקובעים עליו סעודה וכו'. וכן הוא בשו״ת הרמב״ם ז״ל פאר הדור סימן קל״ג. וכו' וכן הרב יעקב שאול אלישר ז״ל בספרו ישא איש וכו', והביא דבריו הגאון המקובל רבנו עובדיה הדאיה ז״ל בספרו ישכיל עבדי (חלק א' או"ח סי' י' אות ל״ו), וכן כתב במסקנת דבריו. ועיין עוד בשו״ת ויוסף אברהם סימן כ״ח, שכתב כן 'ונותנים אותה בכלי מנוקב, והעיסה יורדת דרך הנקבים על מחבת שעל האש ונאפית שם, נראה שאם אוכלים אותה כך ללא תערובת בתוכה דינה לברך עליה המוציא'. ודוק מינה ואוקי באתרין. וכו' 'וראיתי מי שכתב כי כיוון שעיסתה רכה ודלילה ברכתה מזונות, ומה ענין זה לכאן, סוף סוף לחם היא וקובעים עליה סעודה, ולמה יגרע כבודה משאר מיני מאפה לחם. גם שמעתי שיש מי שכתב שכיוון שנאפת במחבת דינה שמברכים עליה מזונות, ואין כלל כזה בהלכה. כי דוקא לגבי בורקס וסמבוסק ועוד המטוגנים בשמן במחבת אמרינן הכי. מה שאין כן ב״לחוח״ שמורחים פירור דק מרגרינה על המחבת לבל תידבק, ברכתה המוציא, ולא תהיה חמורה יותר מלחם גמור, שמושחים מיני שמנים בתבנית קודם האפיה. ואין דרכי לגרום ויכוחים וסערות מיותרות וחוששני מתורה לקנטר. אך זאת כתבתי בעניי כדי להאיר עיניך בהלכה זו". ודבר שפתיים אך למחסור, ה' ישפות לו בריאות איתנה להמשיך לזכות הרבים ביתר שאת וביתר עוז.

&

דעת הגאון הגדול ר' עובדיה יוסף זצ"ל

ולגבי העדות שהבאת בדעת הגאון הגדול ר' עובדיה יוסף זצ"ל הנה היא עדות בהכחשה, היות ששני בניו ממשיכי דרכו הגאונים הגדולים. הראשון לציון הגאון ר' יצחק יוסף שליט"א בספרו 'אוצר הדינים לאשה ולבת (פרק נ' או' ד' עמ' תרצ"ד), הביא שתי דעות המחייבות למעשה ברכת המוציא בקביעות סעודה, דעה ראשונה היא של מו"ר שליט"א הידועה, ולאחריה את דעת הגרש"ז רווח שליט"א בשו"ת חלקת השדה הנזכר, ולמטה האריך בהערות כדרכו בקודש. וע'ל יד'ו השנ'י חבר מועצת חכמי התורה הגאון ר' דוד יוסף שליט"א בחיבור הלכה ברורה (שם). ועל פי שני עדים יקום דבר והמשפט, תחת אבותם יהיו בניו יוצאי חלציו. ואיני נזקק לדבר כלל היות שעיקר הדין וההלכה כך ומה לנו כי נזדקק לכך, רק היות שנאמר שישנו מעשה רב הוצרכנו לכך. וגם במעשה רב צריך לדעת מי המוסר ומי הדובר, ומה גם מדובר על מקרה גם שקרה לפי עשרות רבות בשנים, שהגרע"י היה קונה פיתות לכבוד שבת.

 

סוף דבר כתחילתו, כל דבריו של בעל זית רענן כמקש'ה אחת הן, לא מצאנו בהם שום סמך ומשען להוראה בשופי לברך מזונות אף בקביעות סעודה. ודברי מורינו ורבינו שליט"א נראים הן נראים. רק אנא במטותא מיניה נטיתי מהוראתו קמעה, להזקיק אכילה בתוך הסעודה ולהפריש ממנו חלה עליו בלא ברכה. כפי שיתבאר בחיבורי בארוכה, ה' יזכיני להוציאו במהרה.

ועשה טוב בעל רענן יצ"ו שכעת משנתינו וחיבורינו שלמים. ה' ישמרהו ויחייהו ימשיך להגדיל תורה ולהאדירה, להאיר עינינו במשנתו של מהרד"ם זצ"ל ושאר חכמי תימן, ומכאן ואילך בעזרת ה' לחושבנא טבא.

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד...

  1. לעמוד הבא

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
ישיבת פרי עץ חיים
שר שלום קשת
מצות מסורת
ת"ת עטרת חיים
מצות טעמו וראו
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
אור ההלכה
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
מועדי השם
ארז יחיאל
עבור לתוכן העמוד