סימן ס"ט - הלכות רחיצה בשבת

[א] אסור לרחוץ בשבת את כל גופו, או אפילו את רוב גופו, במים חמים, אפילו אם הוּחָמוּ בערב שבת. ואפילו לרחוץ שלא בפעם אחת, אלא אבר אבר, אסור ברוב גופו. ואפילו ליכנס למַרְחֵץ רק להָזיע, גם־כן אסור. אבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו (או שאר איברים, כל שאינם רוב גופו) בחמין שהוחמו בערב שבת{א}. ובשעת הדוחק, אפשר להקל גם במים שהוחמו בדוד שֶׁמֶש, אבל לא בדוד חשמל{ב}:

[ב] מים שהם ממקורם נובעים חמים, אם הם בקרקע ואין המקום מקורה, מותר לרחוץ בהם אפילו כל גופו. אבל אם הם בכלי, או שהמקום מקורה, אסור. ויש אומרים שֶׁכָּל שהם בקרקע, אפילו המקום מקורה, מותר לרחוץ בהם{ג}:

[ג] במים צוננים, מותר לרחוץ{ד} אפילו לתענוג{ה}. והוא הדין למים חמים שהפשירו מערב שבת{ו}. אלא שצריך ליזהר שלא לסחוט שערו, כגון הראש והזקן והפיאות והשפם, לפי שאסור לסחוט את השיער בשבת. אמנם יכול הוא לקנח שער ראשו וכיו"ב ב"מגבת" בנחת לאט לאט{ז}. וכן צריך ליזהר שלא לָשׁוּט ("לשׂחות"), כי אסור לשוט בשבת וביום־טוב. וכן אסור להשיט איזה דבר, כגון הקיסמין שעל פני המים, ואפילו רק כדי לנקות את המים{ח}. ואם רוחץ במקום שאסור לטלטל, צריך עוד ליזהר שקודם צאתו, יסיר תחילה המים שעל גופו ושערותיו, וינגבם יפה, שלא ישארו עליו מים ויוציאם אחר־כך מרשות לרשות. וגם בנהר עצמו צריך ליזהר שלא ישא את המים שעליו ארבע אמות, כי הנהר הוא כרמלית{ט} (עיין לקמן סימן ע"ה סעיף ה'). ולפי שאין כולם יודעים ליזהר, על כן כתבו כמה פוסקים שנתפשט המנהג במדינותיהם שלא לרחוץ בשבת כלל אפילו בצונן, כגון במקוה־מים או מעיין או אמבטי או מקלחת{י}. אבל מנהגינו להקל בזה בצונן, כפי הדין{יא}: 

[ד] מותר לטבול מטומאתו{יב} את כל גופו בצונן, ואין זה נחשב מתקן{יג}. אבל לא יעמוד אחר־כך נגד התנור להתחמם, וכן אחרי כל רחיצה בצונן, משום דהוי כרוחץ בחמין. ויש אומרים שאפילו רחץ רק את ידיו במים צוננים, לא יחממם אצל התנור בעודם לחים, משום דהוי כרוחץ במים שהוחמו היום, שאסור לרחוץ בהם אפילו אבר אחד, אלא צריך לנגבם תחילה יפה{יד}. וטוב לשפשפם קודם הניגוב, שלא ישאר עליהם רק מעט מים{טו}. והמקילים לטבול אף במקוה חם, יש להם על מה שיסמוכו, ובפרט מי שצריך טבילה{טז}: 

[ה] מותר לעמוד על שפת הנהר ולרחוץ ידיו בנהר, ואין זה איסור במה שהוא מוציא את המים שעל ידיו מן הנהר אל שפתו. לפי שהנהר הוא כרמלית, ושפת הנהר הוא גם כן כרמלית, ומותר להוציא מכרמלית לכרמלית בפחות מארבע אמות (ועיין לקמן סימן ע"ה סעיפים ז' ח'). רק שיזהר לנגב ידיו היטב קודם שילך ארבע אמות{יז}: 

[ו] יש אוסרים רחיצה ב"סבון", אלא אם־כן הוא נוזל. ויש מתירים (וסוברים שאין זה נחשב מְמָרֵח, כיון שאין הכוונה להחליק ולמרח את הסבון וכו', וגם דעתם שאין בזה משום נולד) וכן הוא המנהג. ומקרוב יש שנהגו להחמיר{יח}. וכן יש מתירים גם שפשוף השיניים במשחה (ובפרט אם המברשת מיוחדת לשבת{יח*}), אלא אם כן ברור לו שיוציא דם על ידי זה. וטוב להחמיר{יט}: 

[ז] מים שאין רגילים לרחוץ בהם אלא לרפואה, כגון שהם רעים או מאוסים, אסור לרחוץ בהם בשבת, כיון שניכר שהוא מכוין לרפואה (עיין לקמן סימן ע' סעיף ב'). במה דברים אמורים, כששוהה בהם. אבל אם אינו שוהה בהם, מותר, שאינו נראה אלא כְּמֵיקֶר (דהיינו שמצנן גופו במים, מפני החום){כ}: 

[ח] אסור לשטוח מגבת רטובה כדי לייבשה, בדרך שטיחה, כגון בתלייה על גבי חבל וכיו"ב. וכן אסור להניחה סמוך לתנור וכיו"ב{כא}. ומגבת העשויה מנייר, מותר להשתמש בה אעפ"י שעלולה להיקרע. וכן מותר לקנח האף בנייר{כב}: 

[ט] מותר ליתן מי־ורדים ושאר מיני בושם על הבשר, כגון הידים והפנים, ואפילו על השיער והזקן, אך לא על גבי בגד. אבל אם שלא במתכוין נופל גם על הבגד, מותר. וכן הוא מנהגינו{כג}. ואסור לאשה לצבוע את פניה או שפתותיה או ציפרניה וכיו"ב, וכן אסורה לכחול את עיניה{כד}: